אביגיל אפרתי
בת 31, אמא לשלושה (גפן 5.5, אביב, 3.5 וחי איתמר 1.5) ונשואה לפינחס (33). אני אחות בהוספיס בהר הצופים, אנחנו גרים בקטמונים, בירושלים (העיר העתיקה, הקלה הכבדה המעניינת המשעממת, הרועשת השקטה…) -בנתיים.
גדלנו (פינחס ואני) בכפר אדומים, שם גרות שתי המשפחות שלנו. מתעניינת באקטואליה אבל כמעט לא מוצאת עם  מי לדבר על זה (תודה עפרה!!), למדתי ארומתרפיה – ומיישמת בינתיים כמעט ורק בבית, אני אוהבת לקרוא, לצלם, לרקום, לתכנן יצירות ומידי פעם באמת ליצור אותן, לתפור, אבל לא תמיד מדויק, אוהבת ללמוד. אני נהנית לגדל ולגדול יחד עם פינחס והילדים שלנו, פחות נהנית מייסורי המצפון- נכון לעשות ככה? אולי צריך אחרת?… נ.ב. אוהבת לבשל. פחות לאפות..

שעה 02:25 בלילה. אל המיטה הגיעו שתי תוספות. אביב האמצעית (3.5) התכרבלה, הניחה ראש ונרדמה וחי איתמר הקטן (1.5) שראה אותה יוצאת מהמיטה והתחיל בקריאות אמא אמא קורעות לב. לקחתי אותו אליי, שיירדם. הוא הבין את הדברים אחרת והתחיל מתפתל, מתגבשש, מתנשל, בודק מרקמי לחיים, בטפיחות עם תנופות שונות. מוציא לאחותו הישנה את המוצץ מהפה רק כדי לראות אותה תרה אחריו בעיניים עצומות. חיבקתי אותו, די מותק, עכשיו עוד לילה. חיפשנו כירבול שיתאים לכולם. הוא הניח ראש על בטן, ואז רגליים על חזה ואז בטן אל בטן, ולא מצא מנוח. הכל מלווה בטפטופי בקבוק מים.
שעה 03:35 אני חושבת שהכי נכון לכולנו שכל אחד יחזור למיטה שלו. נתחיל בקטן. מערסלת אותו, ולוחשת לו שכל אחד ישן במיטה שלו. חוזרים ללול. שנינו עומדים משני עבריו, מחובקים. לאט לאט הוא מרפה, מתיישב ונשכב על כרית הנצנצים הזהובה שקיבל במסיבת סוף השנה של המעון. מניח ראש. אני מכסה אותו, צעד וחצי אל כיוון הדלת מעיר בו בכי, אמא תישארי. נשארתי. יד על הגב. תנועות קלות. עוד שתי דקות והנשימות שלו נעשות קצובות. לילה טוב.
שעה 03:42 האוגר יצא לסיבוב כושר מתגלגל במעגל שאין לו סוף. אני מחכה לשמוע שכולם ישנים טוב כדי לעבור לשלב ב’. החזרת אביב לכור מיטתה. בהמתנה, אני לא מרכיבה משקפיים, מאשרת בנתיים קבלת חבילה מסין. שמלה אופציונלית לחתונה של אחותי. הם מבקשים משוב אני בנדיבות זמני משאירה, מאשרת- תקלה! האתר עמוס, אנא נסי מאוחר יותר. גם אני עמוסה, עלי, נוותר הפעם?
שעה 03:52 אביב הוחזרה למיטתה בלי תקלות. כל אחד, עכשיו, ישן במיטה שלו. שלב ג’. להצליח לחזור לישון בעצמי.
השעה האחרונה שראיתי לפני שבאמת נרדמתי היא 04:08.
כמה דקות לפני 06:00, השעון המעורר של האיש שלי, פינחס, מצלצל, אני מחליטה להתעלם ולהמשיך לישון, ממילא עוד כמה דקות מישהו יבוא לקפוץ עליי.
שעה 07:20 קמתי. נטילת ידיים. ‘מודה אני לפנייך.. שהחזרת בי נשמתי בחמלה…’ נזכרת בכמה אנשים שנחמלו השבוע ולא הוחזרה בהם נשמת הבוקר. בסלון האיש והגדולה, גפן (5.5) מפטפטים. הוא כבר מוכן לצאת לעבודה באלי’ן, פיזיותרפיסט. היא התעוררה לא מזמן, עיניים גדולות פתוחות בתבונה לעולם. הוא מסיים קפה ועוגיה שהכנה ערב קודם, לקראת סיום הצום. מתזכרים שוב בקצרה את היום הצפוי- אקח את אביב וחי למעון, גפן ואני ננסה ללכת לקיר טיפוס, אתה חוזר גג עד 14.20, כדי שאוכל לצאת למשמרת ערב. ככה אוגוסט בנוי. הוא עובד בבקרים, ואני עם הילדים ומשחילה משמרות בתפרים אפשריים, שבהם הוא עם הילדים. יש גם יומיים של קייטנת סבתא יפה, ויום פה יום שם עם סבתא רותי, ובני משפחה אחרים. וגולת הכותרת- שבוע החופש השנתי שנושא איתו את ציפיות החופש מכל השנה שחלפה.
שעה 07:35 אני אחרי צחצוח שיניים ושטיפת פנים מתכננת להתלבש ראשונה, לפני ספרינט הבוקר. חי מקדים אותי ומתעורר. הטיטול מלא, מחליפה אותו ומלבישה. גפן מתחילה בהתארגנות- מכינה לה את מה שדרוש לשטיפת פנים, נטילת ידיים וצחצוח שיניים. אני יוצאת מחדר האמבטיה כדי לגלות שחי משחק במשהו דביק שמוצמד למיטה של גפן. אתמול בערב החלטנו שהיא כבר מספיק גדולה כדי לקבל מסטיק מידי פעם. מרוב התרגשות היא כנראה לא רצתה לזרוק את המסטיק ו’שמרה’ אותו על המיטה. יאק. אני יושבת לשייף את המסטיק מהמיטה, גפן בנתיים מצטרפת אליי ומקבלת הסבר למה אין צורך לשמור מסטיקים, נכנסת למטבח לזרוק את שאריות היאק הלבן הלבן הזה, ומציינת לעצמי בראש להגיד תודה לאיש שלי ששטף את הכלים וארגן את המטבח אמש. בנתיים חי מעיר את אביב בנהמות שקטות ועדינות. היא מתעוררת בשקט לחיבוק. ההתארגנות הייתה די חלקה. תודה ללוח הבוקר שעוזר. לא כל בוקר זה כזה פשוט. הבנות מתלבשות ואני צריכה לתלות מהר כביסה. מדים למשמרת הערב. מנצלת את חסד השמש החזקה. על החבל תלויים המדים מהמילואים של שבוע שעבר. כן, מילואים, באוגוסט, עם אישה שעובדת משמרות. גם זה עבר.
שעה 08:59 יצאנו מהמעון. אביב וחי הגיעו היישר לארוחת הבוקר. אחרי הדרך שהייתה רצופה התבוננות ברימונים שהולכים וגדלים, שאלות על ציפור מתה שהייתה בדרך, קצת בכי, קצת כתפיים, קצת נשנושי תפוחים וחמוציות. במעון עצרנו לדבר עם הטבחית והמנהלת. אנחנו בעיצומו של מאבק לשיפור התנאים של צוות המעון. הצוות טוב, נעים ואיכפתי, אחרי כל הסיפורים סביב, אנחנו חושבים שילדינו בידיים בטוחות, ועכשיו- חלקן כבר הגישו מכתב התפטרות, ומי יודע איזה צוות יגיע. אני שולחת עוד הודעות למנהלי המתנ’ס המפעיל, מחכה שיגיבו סוף סוף ברצינות.
שעה 09:27 התיישבנו לאכול גפן ואני. כשסיימנו גפן התחילה לצבוע מנדלה, אני השרתי את הכיריים בחומץ וסודה לשתיה, לנקות את עקבות מרק החרירה של סוף הצום, שגלש.
שעה 10:05 קיר הטיפוס סגור. מחשבות מסלול מחדש, בונות לנו תכנית חדשה להיום. מסתכלות על לוח החופש שבניתי, ורואות שפספסנו את הביקור במרכז לחקר ציפורי ירושלים התארגנות מהירה, שתיה, מצלמה ויצאנו לדרך.
שעה 11:00 אחרי שמצאנו חניה, וצעדנו בשמש הירושלמית שלא מרחמת, הגענו למרכז. גפן הייתה אמורה לצלם עם הנייד, ואני עם המצלמה. רושמת לי לפעם הבאה, שכדאי לוודא שהבטריה בתיק המצלמה… פגשנו דרורים, צוצלות, שלדג, ישבנו לצייר קצת. היה נינוח ונעים.
שעה 12:22 מחפשות את הרכב בחנייה. חוש ההתמצאות שלי בעצמו הלך לאיבוד… גפן מאבדת סבלנות ואני מבקשת ממנה, עוד קצת, מבקשת גם מעצמי. מסתובבות והנה הרכב. גפן מחייכת ואומרת: זה בגלל שאמרתי כמו שלימדו אותי בגן ‘בעזרת ה’ נעשה ונצליח’, זה משמח אותי, וגם פתח לשיחה על השתדלות מעשית ותפילות.
שעה 12:45 נכנסות לחניון של הקניון, צריכות לקנות מתנות קטנות למטפלות במעון, כאות תודה אישי. מריבות על חניות. צפירות. מנסות לתקתק את שהייתנו. האקלים לא נעים. אולי נוותר? אין זמן אחר. מחר יום אחרון במעון…
שעה 14:00 אנחנו בבית. גפן מתיישבת לארוחת צהריים, ואני מכינה לי סלט לדרך. יוצאת בעוד עשרים דקות למשמרת ערב. מקלחת, בחירת מטפחת צבעונית להקליל את כבדות המדים הלבנים.
שעה 14:20 יצאתי לדרך. בטלפון שיחת הכרעות בענייני עבודה של האיש. לא סיימנו, אבל נכנסתי כבר לעבודה. זה יחכה ללילה. אני רצה. מספיקה להגיע בדיוק למסירה. את הסלט אשים במקרר, יחכה לערב.
שעה 17:44 קיבלנו משמרת בשלוש. המחלקה רגועה וסוערת בו זמנית. ויש כמה מטופלים שמתנדנדים בין שמיים לארץ. אני עובדת עם מרב אישה גבוהה ועמוקה עם עיניים חכמות וחיוך גם במקומות שאני הייתי בוכה בהם. אישה שהיא לב וכנות. איתנו גם סטלה שהיא שמחת חיים וחיות מתפרצת ולא מסתננת במסננת המה יגידו או יחשבו. עם תחילת המשמרת מסרו לנו מהבוקר שנפטר מטופל בתפר שבין המשמרות. המשפחה חלקה כאן וחלקה בדרכה לכאן. ואנחנו ערוכות למה שיזדקקו. ובנתיים המטופלים החיים זקוקים לשלהם. מי לתרופה נגד כאבים ומי לשאילה בשלומו, ומי לליטוף, ומי להחלפת טיטול. אנחנו מסתובבות בין המטופלים כדי לראות בעיניים את מה ששמענו באוזניים בהעברה. די מהר אנחנו מזהות כמה צרכים ומתפצלות בין המטופלים. מפה לשם גלשנו כבר לשינויי תנוחה והחלפת טיטולים למי שצריך, שמות לב מי נתן שתן ומי עוד לא וצריך לשים לב ששותה מספיק, או לתמוך עם נוזלים. הערב יש מעט יותר פנאי לשיר לכל מטופל, ואולי הפנאי הוא רק בידי. בחרתי שירים שונים, בתקווה שיביאו נחת. שיחה ארוכה עם אמא של א’ מביאה אותי לשיר לה את ערב מול גלעד, ישוב טלה אל חיק האם. הבת, המטופלת אצלנו באי שקט קשה. התעוררה מדמדומי כאביה, והיא צעירה ואנחנו מכירות, והדמעות עוברות את מחסום התפקיד, אבל נעצרות בעיניים ונבלעות חזרה. וזה בסדר, פה גם זה מותר.
שעה 19:05 ח’ במצב רוח ירוד מאוד מאז לכתה של שכנתה אמש. התעוררה וכמו מתוך חלום שאלה- אני עוד בחיים? חלמתי? מאוחר יותר נרטבה מיטתה מהתה ששתתה ובבואנו להחליף התחילה מרב לשיר שיר שהקדישה ח’ לצוות ביום מאושש יותר – “למה זה תישא עיניך, למרחק בקש אושרך? שור! הן כאן כל טוב עולם, אך מעינך הוא נעלם” פניה של האישה המטופלת נמסכו רוך, היא ליטפה את לחיה של מרב, ואמרה זו קטיפה, לחי קטיפה. ואני מוסיפה גם האישה היא קטיפה. כמה רוך וטוב. עכשיו כולם מסודרים, ושבעים, ואנחנו מתיישבות לאכול קצת גם אנחנו. נזכרת שלא דיברתי עם הבית. לזכותו של פינחס ייאמר שאני לגמריי רגועה ובטוחה, ואין לי שום צורך לשים שם יד על הדופק – הם מסתדרים יופי כשאני בעבודה. הטלפון עם הבית מבהיר שהם בעיצומה של מלאכת הערב – ארוחה ומקלחות. שולחת נשיקות.
שעה 20:10 המטופלת א’ באי שקט קשה מאוד. אחרי שעה ארוכה הצלחנו להתגבר עליו וכעת גם היא במיטה, נינוחה יחסית, רפויה. גם אימה נינוחה יותר שוחחנו שוב על מצבה. אני לא יכולה לזרות תקוות ברוח. מצבה קשה מאוד, ויש לה כמה סימנים שמרמזים על הסופיות הקרבה. האם ואני כבר למודות אמון ושיחה אחת עם השניה. חיבוקים חזקים הוחלפו המשמרת לא אחת ולא שתיים.
שעה 22:38 מלאכיי ישנים כולם. סיימנו עוד סבב של החלפת טיטולים ושינויי תנוחה לטובת נוחות של שנת לילה. מלבד מטופל אחד כולם נרדמו. כעת כותבת דיווחים במחשב, ובמקביל מתכתבת עם וועד ההנהלה של המעון, להפעלת לחץ להעלאת המשכורות לצוות המעון. נקווה שהלחץ ההורי יעזור.
שעה 22:59 צוות לילה הגיע. השרביט עובר לבאות. יש משהו נינוח יותר בסיום משמרת. אולי הפעם עוד יותר. תחושה שעשיתי ממש ככל יכולתי.
שעה 00:22 הגעתי הביתה חלצתי נעליים. מחכה למקלחת שתתפנה אליי. טקס הבדלה בין העבודה לבית. המבדיל בין קודש לקודש.