ראיפה ג’בארין.

נשואה +3, גרה בחיפה.

שלב ב’ בחיי המקצועיים – הניצחון על השחיקה.

אני ראיפה ג’בארין, נולדתי וגדלתי באחד מכפרי הגליל (שהיה פעם ציורי), גרה בחיפה, נשואה לאיש הכי מקסים בעולם, ואמא לשלושה ילדים מופלאים ומיוחדים, הקטנה בהם בת 21. שנות לימוד? מזמן הפסקתי לספור, לפני 32 שנים סיימתי את לימודי הסיעוד בבית ספר לאחיות כאחות מוסמכת. אחר כך, תואר ראשון, תואר שני, קורס על בסיסי בטיפול נמרץ, קורס בהדרכה קלינית, לימודים לתואר שלישי ועל הדרך היו ארבע שנים של לימודי רפואה סינית.
עד לא מזמן עבדתי במשרה מלאה בבית חולים, אחות ביחידות לטיפול נמרץ ובשנים האחרונות במחלקת דימות ובחדר צנתורים – אנגיוגרפיה, כמדריכה קלינית וסגנית אחות אחראית.
אך אני כבר לא אותה האחות אשר עבדה, בהנאה רבה אפשר להגיד, במשמרות מטורפות של בוקר, ערב, לילה, סופי שבוע וחגים. לא שוברת את הגב בשינויי תנוחה למטופלים מונשמים, עם גוף רפוי ורווי בבצקות. אני כבר לא צריכה להיות בכוננות ולהתעורר בבהלה לקול הטלפון הצורם בשתיים לפנות בוקר כדי להגיע לצנתור מוח דחוף. אני לא רצה יותר במחלקה ומתרוצצת במסדרונות בית החולים כדי לבצע פרויקטים, להיות שותפה ומעורבת ולהוכיח לעצמי ולכולם שאני ראויה לתפקיד ניהולי. אין לי ילדים קטנים המתרוצצים בבית ועדיין אין לי נכדים (למרות שהצהרתי כבר שאני בשלה ומוכנה), לא מכינה סנדויצ’ים, לא “מפזרת ואוספת” מבתי הספר ולא מסיעה לחוגים ולחברים, וגם לא צריכה לספר סיפור לפני השינה בחצי עין כי החצי השני כבר רדום.. אני כבר לא נקרעת בין בית, ילדים, עבודה, לימודים, בלי עזרה מאמא תומכת או מחמות שתיכנס עם תבשיל חם, ואני כבר לא צריכה להחליף משמרת תוך כדי ריצה במדרגות (למשמרת הבאה בבית חולים) עם הבעל החוזר מתורנות ארוכה ומתישה. עשיתי כל זה במשך יותר משלושים שנה, אשר הסתיימו בבעיות גב ושלד קשות, יתר לחץ דם שלא מתאזן, מיגרנות, נדודי שינה, דפיקות לב מהירות…רגע, לא למדנו את זה באיזה שהוא מקום?? שחיקה?? אני?? לא בשבילי…אני לא רוצה להגיע למצב בו אני מגיעה לעבודה ואין לי את אותם להט ומסירות בהם ניגשתי למטופליי לאורך שנים.
אז איפה אני היום?
לאחר ש”נפל האסימון” באה ההחלטה שאני חייבת לעשות עם עצמי משהוא…משהוא שאני אוהבת ונהנית לעשות, לימודים.. כיום אני נמצאת בשלבים האחרונים של עבודת הדוקטורט שלי, בנושא המעניין והמאתגר “קידום בריאות מינית בקרב בני נוער בחברה הערבית”. נכון, רחוק כל כך ממה שעשיתי כאחות עד עכשיו. אך זה מה שיפה במקצוע הנפלא הזה, שהשמיים הם הגבול. בנוסף, מלמדת ועובדת כמתאמת קלינית בחוג לסיעוד באוניברסיטת חיפה. מגשימה את החלום הישן של הוריי (להיות מורה), ומוסיפה עוד נדבך להגשמה העצמית שלי. מגלה עולם חדש ופן אחר של המקצוע. לא פחות מאתגר ומספק. מאד נהנית ללמוד וללמד.
למרות הכל, אני עדיין מאד גאה ומודה על השנים, הלא קלות, בהן עבדתי כאחות בבית חולים. העבודה בשדה הקליני וליד מיטת המטופל נתנה לי הרבה מאד ידע, מיומנויות ונסיון, ולא מעט חוויות מעניינות. עשיתי את עבודתי באהבה גדולה, נהניתי מאד מהמגע הטיפולי אשר התפתח לפעמים לקשר אישי-חברי עם המטופל ומשפחתו. שנים אלו ציידו אותי בהמון משאבים וחזקות המשמשות אותי היום בעולם האקדמיה וחינוך דור העתיד של הסיעוד.
היום שלי
אני משכימה מוקדם כדי ליהנות מהזריחות היפות בעולם מעל מפרץ חיפה. מנת אנרגיה זו מהקוסמוס הקסום, בגדר חובה יום יומית. מתחילה את היום בכוס תה צמחים אשר מלווה בשיטוטים ברשתות החברתיות. בודקת מה קורה בעולם, נהנית מאתרי הבישול האהובים עליי ולפעמים גם עושה לייקים לפוסטים מיוחדים של חברים ומשפחה. זה מה שנקרא זמן איכות עם עצמי. ומכאן ומלאת אנרגיות קוסמיות ווירטואליות ניגשת לפינה האהובה שלי בחדר העבודה. היום זה יום “פנוי”, אין לי פגישות ואני לא צריכה לנסוע כדי ללמד באוניברסיטה. מתיישבת ליד השולחן, מתחילה בביקור בדוא”ל, עונה, מנקה ושומרת את מה שצריך לשמור. ממשיכה עם אחת הקושיות המסובכות בניתוחים הסטטיסטיים של עבודת המחקר שלי לדוקטורט, משהוא שנתקעתי איתו אתמול והדיר שינה מעיניי כל הלילה. מגרדת את המוח, הופכת, מנסה, בודקת ואפילו נעזרת בעצתו הטובה של דוד גוגל, והופ…ההארה עולה…איזה הקלה… איזה הרגשה של סיפוק והנאה, גאווה עצמית וטפיחה על השכם. אני והסטטיסטיקה!!! סוף סוף חיים בשלום וניתן להגיד, אפילו באהבה.
ואז מתעורר התיאבון ומגיע הזמן לפינוק עצמי בארוחת בוקר טובה. בעצם למה לא? שנים רבות לא זכיתי בכך.
עכשיו שהרגשת סיפוק גסטרונומית ונפשית עוטפת אותי, אני פונה לזמן האיכות היומי עם הילדים המופלאים שלי. יושבת עם הקטנה לכוס קפה ובמקביל מכינה לה את קופסת הפיצוחים והפירות היבשים לאוניברסיטה. ניגשת לטלפון, 67 הודעות חדשות בווטסאפ !!!, הם יחכו לי. מתקשרת לבן הגדול קודם (כי הוא מדבר פחות) ולבת השנייה אחר כך (כי אצלה הכל בפרטי פרטים). ובכן, היה לנו אנרגיה קוסמית, אנרגיה וירטואלית ואז אנרגית האהבה הזו אשר מזינה אותי לאורך השנים, כאשר היא מתווספת ומוזנת מאהבתו הבלתי נגמרת של אבא שלהם, אישי היקר.
חזרה לווטסאפ, עשרות התכתבויות בקבוצה של המתאמות הקליניות, צריך לתאם ולהכין יום הכנה לסטודנטים לפני תחילת ההתנסויות. התכתבויות בקבוצת “סיגמא” הסניף שלנו בארגון העולמי להצטיינות בסיעוד, מישהי שמה סרטון של אחיות שרות ורוקדות במסדרון המחלקה, זה לא מה שאתם חושבים, בדרך כלל האחיות עובדות מאד קשה ואין להם זמן לריקודים, זה פשוט כי היום הוא יום האחיות הבינלאומי. כמובן כולן בקבוצה מברכות, מפרגנות, תומכות ומטפחות את גאוות היחידה של הסיעוד. וכמובן איך אפשר בלי התמונות של הנכדים אשר מפרסמת הסבתא הגאה, אחותי, בקבוצת המשפחה, אשר גורפים מחמאות, סמיילים, לבבות ונשיקות.
באמצע כל זה הטלפון מצלצל, סטודנט שנה רביעית שמתמודד עם בעיות משפחתיות המונעות ממנו להתמיד בתהליך של האימון המתקדם, מודיע לי על החלטתו להפסיק את הסטאז’. ארבעים דקות של אבחון סוציולוגי, תמיכה פסיכולוגית, תמרון לינגוויסטי (באיזה מלים להשתמש) וניסיונות של תמיכה וחיבוק בשלט רחוק. מיומנויות חובה בסיסיות של מתאמת קלינית. כמובן זה לא מסתיים בסיום השיחה, יש לדווח ולהתייעץ עם ראש היחידה, ליצור קשר עם המדריך ולחשוב איך אפשר לעזור, לחזור לסטודנט ולהדגיש שהוא לא לבד, ושיש לו כתובת לכל עזרה, ובסוף לכתוב ולתעד את הכל. עוד שעתיים כבר עברו מהיום הפנוי שלי.
הגיע הזמן להכנת ארוחת הצהריים, היום אני בבית ואין תירוצים, מאד רוצה להשקיע ולהתחדש באחד המתכונים המעניינים שראיתי בבוקר בשיטוטי ברשת, אך נראה לי שלא יהיה לזה מספיק זמן. יש עוד על סדר היום, שיחת זום עם המנחה שלי על המאמר שאני כותבת, להכין מצגת ולתכנן את השיעור למחר, עשרים ושניים תרגילים של הסטודנטים שצריך לבדוק עד סוף השבוע (שמגיע עוד יומיים), ועוד הבטחתי לבת שלי לעבור אתה על מטלה שהיא צריכה להגיש ללימודים שלה. השעה כבר של אחר צהריים מאוחרים, ובטוח שאני לא אספיק הכל. חוזרת לתא ההתבודדות שלי, ועושה סדר בעומס המחשבתי. אין ברירה צריך לעשות סדר עדיפויות. לעשות את מה שאינו ניתן לדיחוי, ומה שכן, יחכה למחר, מחר שיש לו כבר את התוכניות ואת רשימת המשימות שלו…
וכך שעות הערב של היום “הפנוי” שלי מגיעות, לא יכולה לראות יותר לא את הטלפון ולא את מסך המחשב, וזה בדיוק העת לזמן האיכות עם בעלי היקר, לא מגיע לו? ועל צלחת פירות ריחניים, שיחת חולין על איך היה היום שלך? מה עשית? מה היה בחדשות…ובסוף מקנחים בפרק מהסדרה היומית שלנו בנטפלקס. מה לעשות, אחרי 32 שנות נישואין המושג של זמן איכות מקבל ממדים אחרים !!
עייפה ומסופקת וכמו כל יום בחיי, ומגיל קטן, אני מסיימת את היום שלי עם ספר במיטה, ספרים זה אחת מהנאות חיי שלא מוותרת עליה בשום מצב. קוראת עוד פרק בספר “אהבה בימי כולירה” לגרסיה מארקס. כמה סמלי.
לילה טוב עולם.