אנסטסיה גזית, בת 33.
נשואה לאוהד ואמא לשני מושלמים.
אחות בכללית, מרפאה ראשונית, חיפה.
05:00 הבוקר נפתח בדפיקות של מוצץ בדפנות מיטת התינוק. פותחת חצי עין, אוקיי, זה הקיו שלי.
האכלתי, החלפתי דנדשתי, הושבתי בלול. הרתחתי קומקום, הכנתי קפה.
05:45 הבעל קם סהרורי ומיד אחריו ה”גדולה” (עוד לא בת 3). מפה מתחילה המכונה המשומנת היטב לעבוד.
06:45 כולם מוכנים לצאת (מהקפה הספקתי לקחת שלוק, אולי). מפזרים את הילדים ונכנסים לפקקים של חיפה.
לוקחת נשימה עמוקה.
התחלתי בביקורי בית אצל כמה מטופלים דחופים לבדיקות דם ומעקבים אחרי אשפוז. מטופלת מורכבת עם המון מחלות רקע כולל אי ספיקת לב שהסתבכה, פיתחה פצע לחץ בבית החולים ואני מדריכה את המטפלת ואת בעלה של האישה לפרטי הפרטים על אופן הטיפול בפצע. חוזרת על עצמי שוב ושוב כדי שלא תתפספס אף לא מילה אחת. אני יודעת כמה זה מסוכן להזניח פצע שמתחיל בקטן (הם עדיין לא). לצערי ראיתי פצעים שהסתבכו בצורות קשות מאד. ממשיכה למטופלת הבאה, צעירה בת 40+ מרותקת למיטה בתת משקל, עם פגיעות אורתופדיות בלתי הפיכות וכאבים כרוניים אחרי שנפלה מהאוטובוס מספר שנים קודם לכן (שהיתה בריאה בתפקוד מלא) ומצבה ממשיך להתדרדר, תוך כדיי הבדיקה אני רק חושבת לעצמי כמה זה עצוב ולא הוגן.
לוקחת עוד נשימה עמוקה.
9:00 מגיעה למרפאה ומצטרפת לאחיותיי בבדיקות הדם. בין העצבים לחיוכים ואיחולי ה”יום שקט” ממשיכה לקבלת קהל – חיסונים ומשטחי גרון (הכוכבים של החורף), טריאז’ים, חבישות, זריקות והוצאת תפרים. מגוון המטופלים שאנחנו רואים בקהילה הוא עצום. כל אחד מגיע ממצוקה אישית וכל אחד מקבל התייחסות אמיתית ורצינית לא משנה אם יש לו קוץ באצבע או חשד ל- MI. יש עומס, יש לחץ זה נכון – אך כשמטופלת, כך בנונשלנט שולפת שהשבוע היא קיבלה אבחנה של סרטן שד – פתאום התור והעומס נעלמים מהמחשבות וכרגע היא זקוקה לך, למילה ולחיזוק. אז אני שם, איתה. היא יוצאת ואני אוספת את עצמי עבור המטופל הבא.
מטופל מגיע למסור בדיקה לפני ניתוח. אני שואלת אותו לאיזה ניתוח הוא הולך והוא מספר שיש לו ניתוח ציסטוסקופיה והוא כבר שבוע לא ישן בגלל החששות. אני מספרת לו שזהו ניתוח פשוט ביחס לניתוחים אורולוגיים, ושהרופאים בבית החולים בו הוא יתאשפז, הם מצוינים ומיומנים והוא לא צריך להיות מודאג כל כך ולנסות לתת בהם אמון. אני בטוחה שזה לא הפיג את החששות שלו לגמרי, אבל הוא אמר שהוא מעריך מאד את זה ששוחחתי איתו ושזה עזר לו להירגע קצת לקראת הניתוח. אלו דברים קטנים שאפשר כמעט לא לשים לב אליהם במהלך יום עמוס, אבל הידיעה שאפילו לכמה דקות הצלחתי לעזור למישהו להוריד את רמת החרדה – נותנת הרבה ומזכירה לי למה בחרתי במקצוע הזה.
וכך מגיעה לה השעה 13:30 ואני חושבת לעצמי “כמה טוב שיש 3/4 משרה”. יצאתי.
קניות, כביסה, שנ”צ ולגן – לאסוף את היורשים.

17:00 שגרת הערב הרגילה, פוגרום בבית. ארוחת ערב מקלחות…

20:00 הגיע הזמן לעצמי, אימון ערב.

21:30 חוזרת הביתה מתקלחת, מחליפה שלוש מילים עם הבעל הסהרורי שוב. ולמיטה, לצבור כוחות ליום חדש.