ורה סובולבסקי – סבין
בת 31 מהרצליה
עשתה הסבה לסיעוד, עובדת במכון המטואונקולוגי
06:30 התעוררתי מהכאבים בבוהן ביד ימין – האצבע התנפחה ומאוד כאובה. נכנסת להתקלח, בקושי מסתדרת עם הבגדים ובקבוקי שמפו בגלל הכאב. בעלי מנסה לשכנע אותי לקחת יום מחלה ולנסוע לסרט אני מוותרת כי יש היום במכון המון מטופלים ואני לא יכולה להפקיר את הצוות שלי.
07:20 ברכב באיילון צפון. שותה את הקפה שבעלי הכין לי מראש, עדיין לא התעוררתי… ומתקשרת לאבא שלי, לשאול מה חדש בבאר שבע הרחוקה.
07:40 פוגשת במעלית את אחד האורתופדים מבית החולים ומתייעצת איתו לגבי האצבע. כנראה לא משהו נורא, אבל צריך לתת לאצבע מנוחה.
07:55 החלפתי מדים ונכנסת למכון יום המטולוגי. השעה עוד מוקדמת, יחד עם זאת  שלושה מטופלים כבר תפסו את מקומם בכורסאות, אחד מהם מתחיל לקבל טיפול מהאח שהגיע לפני. בוחנת את שני מטופלים האחרים: תייר רפואי עם טיפול כימותרפי ארוך וקשה, והשני ישראלי, נקרא לו מ׳ – עם אופי לא פשוט, אבל הצלחנו להפוך לידידים. היום מ׳ פחות כאוב, אבל בעיית הזיכרון כתוצאה מהטיפולים רק מתגברת, והסטרואידים לא עושים לו טוב במיוחד. הוא מקבל ממני את הטיפול, התמיכה וגם בדיחה אחת (לא משהו) בניסיון לשפר לו את מצב הרוח. מדריכה את מ׳ לשים לב לתופעות לוואי מהטיפול הביולוגי שאמנם קצר, אבל בעל השפעות קריטיות על הגוף.
08:15 עוברת למטופל השני, בזווית העין רואה, שמתווספים עוד מטופלים. המטופל שהגיע דרך תיירות מרפא, הטיפול שלו יימשך כ – 8 שעות והתרופות הכימותרפיות שעליו לקבל בכלל, בכלל לא תמימות. אפילו עם הניסיון שלי, קשה למצוא לו וריד. הוא לחוץ ומפוחד, אבל החינוך מהבית לא מאפשר לו להראות לי את המצוקה. מתחילה לשאול אותו שאלות על ארץ המוצא שלו, על מזג האוויר בחוץ וכמה אהבתי לטייל בארצו פעם. שברנו את הקרח; עכשיו הוא מספר לי על החווה שיש לו, על אשתו ועל האש שעשה למאות אנשים בשנה שעברה. הוא פחות לחוץ והמחט נכנסת בקלות לתוך הוריד. חיברתי אותו לסט עירוי, מדדתי לחץ דם, נתתי שמיכה. ועכשיו שעת סיפור. אני אספר לו איך ישתנו חייו מהיום והלאה, מה עליו לאכול, לשתות, מתי לצאת מהבית ואילו תופעות לוואי יכולות להיות. להסביר לו עד כמה חייו ישתנו מהקצה עד הקצה, יש לי שעה, אפילו פחות.
09:30 סיימתי את ההדרכה, מתחילה להיכנס לעניינים – יש כבר 5 מטופלים, לאחד נגמרה תרופה אחת וצריך לפתוח את השנייה, אצל אחר יש להתלבש בחלוק מגן ולתלות את הטיפול כימותרפי. הגיעו שני מטופלים שלא היו רשומים להיום, אצל שניהם ההמוגלובין צנח משמעותית עקב הטיפולים והם חייבים לקבל מנות דם. אני צריכה להזמין מנת דם למטופל – שזה תהליך בפני עצמו: בעלי היתר לקחת דם לסוג צריכים לשלוח אותה לבנק הדם, שם המבחנה נבדקת במשך כשעה, ואם התוצאה מותאמת למטופל מנת דם נכונה. לפעמים, אם סוג הדם והנוגדנים מאוד נדירים, מזמינים דם ממד״א – לוקח כמה שעות, לפעמים גם יום, עד שמקבלים את המנה.
09:40 מספרת לעובדת בנק הדם על הקושי של המטופלים שנאלצים להמתין המון שעות ומבקשת לזרז עד כמה שאפשר עם חיפושים אחר מנה מאוד מיוחדת למטופל נ׳ שבא עם אשתו. הוא בכיסא גלגלים, ומקבל דם כמעט כל יום.
09:45 מכינה לעצמי קפה ומתיישבת מול המחשב על מנת לדווח על המטופלים בהם כבר טיפלתי. באותו הרגע נכנס א׳ – אדון מכובד בן 90, המעדיף שמכל הצוות אני אטפל בו. אני עדיין עם כאבים באצבע, ולכן מבקשת מחברה לצוות להכין סט עירוי למטופל במקומי, ואני בינתיים אלך לבדוק לשלומו ולהכניס לו וונפלון ליד. בין היתר המטופל מספר על סרטן עור שהתווסף לו פתאום ועל הקושי שלו להתמודד עם כל כך הרבה מחלות ממאירות במקביל. אני לוקחת את ידו בידי, מנסה להעביר גל של חום ואנרגיות חיוביות. בודקת בדף סיכום פגישה עם הדרמטולוג, מה האבחנה ומסבירה למטופל מה עליו לעשות עם המידע שקיבל, למי עליו לפנות על מנת שיקבל טיפול טוב ונכון. בו זמנית שולחת הודעה לפסיכולוגית שעובדת עם המכון, שתגיע אולי לשיחה – באישור המטופל.
10:45 במהלך ההסבר שלי למטופל מהן דרכי הפעולה של הפרוטוקול הכימותרפי שהוא מקבל, נכנסת א׳. א׳ היא אישה מבוגרת מאוד, שצריכה להגיע פעם בשבועיים לקבלת טיפול כימותרפי המורכב מ-3 סוגי תרופות: אחת ניתנת דרך הוריד, שנייה בזריקה, ושלישית ככדור. א׳ לא אוהבת לקבל את הטיפולים, היא חוזרת כל שבוע חלשה יותר ויותר. הטיפולים עוזרים לה, אבל כבר שבועיים היא לא באה, אין לה כוחות נפשיים לבוא. ברגע שהתפניתי – לקחתי אותה לצד ופתחתי לפני את בדיקות הדם שלה. הסברתי לה שאפילו אחרי מספר קטן של טיפולים כבר רואים את השיפור. מספרת, שאני אעשה את הטיפול בהקדם, ואפילו נארגן לה בידור אם רק תסכים להישאר לטיפול המלא ולא רק להיבדק ע״י פרופסור. להפתעתי, היא מסכימה. רגע לפני שהלכתי, היא תפסה את ידי ושאלה, האם יש אפשרות למות ללא ייסורים וכאבים. הבנתי שככה אני לא יכולה לעזוב אותה והתיישבתי לשיחה ארוכה.
13:20 מנת דם ראשונה הגיעה וחוברה ע״י שתי אחיות. שוב הדרכנו את המטופלים על תופעות לוואי של מתן דם, חלקם כבר יכולים לדקלם לנו אותם בע”פ. בינתיים, בשתי הידיים שלי מזרקים עם חומר ביולוגי שצריך לערבב. משקשקת אותם כמה דקות, המטופלים מבקשים לרקוד בקצב השקשוק, והאצבע שלי ביד ימין תיכף תתפוצץ מכאב.
13:40 וידאתי שכל המטופלים שלי מחוברים ומרגישים טוב, ועכשיו אקדיש זמן למטופלת נוספת. א׳ מאושפזת בחדר נפרד עקב מחלה מדבקת, ואני צריכה להתמגן גם כדי לתת לה טיפול ולא להדביק מטופלים אחרים. אני מתיישבת לידה ומסבירה לה על התרופות, על תופעות לוואי, שואלת איך ומה היא מרגישה, מה קיבלה עד עכשיו. לוקחת ממנה אנמנזה ומנסה להרגיע ככל הניתן: המחלה שלה לא פשוטה, היא באה מחו״ל לקבל את הטיפולים ואין לה בארץ אף אחד. הייתי מחבקת אותה, אך זה יכול לסכן מטופלים אחרים. נאלצת להסתפק רק בהחזקת ידה.
14:40 מגיע מטופל להקזת דם. מסתכלת סביבי: כל הכורסאות תפוסות ע״י המטופלים, ואין לי חדר פנוי בשביל לקבל אותו. מבקשת שיחזור בעוד כ-10 דקות ואדאג לו בינתיים למקום.
14:42  מטופלת, שטופלה ע״י אחות אחרת וסיימה את הטיפול לפני כמה דקות, חוזרת למכון.
14:55 מלווה של מטופל אחר קוראת לי כדי לספר שהיא ראתה מטופלת שהתמוטטה החווירה. ״איך האחיות לא שמו לב?״ – שאלה. לא ידעתי מה לענות. המכון כרגע מלא עד אפס מקום, אנחנו מטפלים גם במטופלים המאושפזים במחלקה, ובאותו רגע ספציפי אף אחד מהצוות לא היה פנוי להסתכל בעיני מישהי שכבר שוחררה לביתה ופתאום החווירה. בדרך למטופלת הבאה, עוצרת אותי מלווה של מטופל נוסף, ומבקשת ממני להסביר שוב, מה סבא שלה מקבל, באיזו תדירות ומהן תופעות הלוואי. מבטיחה לחזור אליה בעוד כמה דקות ולתת הסבר מלא.
14:56 אוספת כרטיסי עובד מכל אנשי הצוות הקטן שלי ורצה לקפיטריה להביא לכולם ארוחת צהריים, כי בשעה 15:00 חדר האוכל נסגר.
15:01 פוגשת בכניסה למעלית את המטופל שממתין להקזת דם ששלחתי לטייל עשר דקות ועברו כבר יותר. מסתכל עליי ומציע שקודם אני אוכל ורק אז נעשה את הפרוצדורה. אומרת לו תודה ושמה את הסלט בצד. במהלך ההכנות לקראת הפרוצדורה מנתקת ומוציאה עירויים מכמה חולים, מספרת שוב למטופל שביקש הסבר נוסף על הטיפול שהוא מקבל.
15:30 אשתו של המטופל עם סוג דם נדיר ניגשת אלי בדמעות ומבקשת כדור הרגעה. אני מבטיחה לחזור אליה עוד דקה, עוזבת את הכל, רצה להכין לה כוס תה עם סוכר (שותה את כוס מים הראשונה שלי להיום, אם כבר אני ליד קולר) וכמה שוקולדים. מתיישבת לידה, היא בוכה ומספרת לי על מה שעובר עליה מאז שבעלה חלה.
16:00 התקשרו מבנק הדם, הבטיחו שמנת הדם הנדיר תגיע בעוד שעתיים. אנחנו מכון יום, וזה אומר שמישהו יצטרך להישאר פה עד מאוחר. קבעתי לצאת עם בעלי לסרט, האצבע כבר לא כואבת (או שאני כבר לא מרגישה?), אך אני נושמת עמוק ומסכימה להישאר.
16:50 מתחילה לרשום דיווחים. שותה את הקפה הקר שהכנתי בבוקר.
17:00 מביאים את מנות הדם. אני מתקשרת אליהם להודות על הזריזות, ומיד תולה מנות דם עם עוד אחות נוספת. הדם בקושי מטפטף. אני שמה על היד של המטופל כרית חימום, כדי שיזרום יותר טוב. ממשיכה לדווח ולהשגיח על המטופלים שעוד נשארו במכון.
17:10 אחד המטופלים פורץ בבכי כשבתו יצאה החוצה. מספר לי שהוא כבר לא יכול להחזיק מעמד והוא לא חזק כמו שכולם חושבים. אני מתיישבת לידו, אומרת לו שהוא הגיבור האמיתי, אם לא עולמי, אז שלי – בטוח. בין היתר, אוסרת עליו לברוח עם הטיפול כימותרפי לעשן סיגריה וממש משגיחה עליו.
18:40 הדיווחים דווחו, כל המטופלים שוחררו לביתם, ארון התרופות מסודר ונעול, ואני טיפלתי היום ב-13 מטופלים, מבלי לספור את  ה״פה ושם״ שעשיתי בין לבין.
18:50 מכבה את המחשב, שופכת את שאריות הקפה הקר לכיור.
19:50 נכנסת למקלחת בבית.
20:30 ארוחת ערב מאוחרת עם בעלי בבית. יכולנו ללכת להקרנה מאוחרת יותר של סרט, או למסעדה לארוחת הערב, אבל אני באפיסת כוחות ולא בא לי אפילו לזוז.
21:20 בעלי מצא סרט מעניין, במקום הסרט בקולנוע. רואים אותו, תוך כדי שאני מסרקת את ויני, הכלב שלנו.
23:10 יוצאת עם ויני לטיול קטן ליד הבית ומיד הולכת לישון.