יום בחיי חופשת לידה באקדמיה. לא פשוט להיות אמא, ועוד יותר לא פשוט להיות אמא סטודנטית. אבל לצערם (או שמחתם) של שני הבנים שלי(בן 12 ובן 7), הם נולדו למציאות של אמא בתואר שני ואמא בדוקטורט (בהתאמה). אז אחרי שהגעתי לתואר המיוחל של מרצה בחוג לסיעוד באוניברסיטת חיפה, ותוך עבודה מאומצת לחקור, לפרסם, לרכז תוכניות, לקחת חלק בועדות וגם ללמד את דור העתיד של הסיעוד, החלטתי שהגיע הזמן לסגור את הבאסטה עם בת זקונים. לפני 4 חודשים (בתאריך המדליק 1.1.2020) יצאתי לחופשת לידה של חצי שנה בידיעה שהפעם אני הולכת להינות עם הילדה ולא להיות בלחץ. אבל תוכניות לחוד וחיים של אחות באקדמיה לחוד. ולראיה, יום בחיי חופשת לידה באקדמיה (ובתקופת מגיפת קורונה): 7:00 קמה ומארגנת את הבן הקטן לביס. מוודאת שהולך עם מסיכה ולא שכח את האלכוג’ל והמגבונים. שותה את הכוס קפה כל עוד הוא חם. מאכילה את הקטנה. בודקת לשלומן של חברות מהעבודה שהיום חזרו לאוניברסיטה כי קבלו סוף סוף את התו הסגול. במקביל מבצעת את מטלות הבית- מפנה מדיח, שמה מדיח, מקפלת כביסה, מפנה כביסה לחדרים- הדברים הרגילים. 9:00 עוברת על חומרים ששלח קולגה מאירלנד לגבי מחקר משותף שאנחנו מתכננים לבצע ולהגיש בקשה למימונו לאגודת האחיות המצטיינות העולמית STTI, קוראת מאמרים בנושא המחקר ומתקנת את המודל שהציע. במקביל, עוברת על טפסים להגשה שלועדת האתיקה הפקולטטית של דוקטורנטית שאני מנחה. מידי פעם נשכבת ליד הקטנה ומשחקת איתה ושרה לה שירים שתרגיש שאמא לידה. 11:00 לשמחתי הקטנה נרדמה לשנת הבוקר שלה ואני נכנסת לשיחת זום עם הקולגה מאירלנד לסגור סופית קצוות של המחקר ולחלק עבודה בין השותפים למחקר. 12:20 השיחה נגמרה, הקטנה התעוררה ואני מארגנת את שתינו לאסוף את הבן הקטן מביס (בגלל הקורונה טרם החזירו את המועדונית). חוזרים הבייתה. מקלחת את הילד כדי שחלילה אף חלקיק קורונה שאולי התיישב עליו פיזית לא ישאר שם או לחילופין יעבור למישהו מדרי הבית. תוך כדי הכנת ארוחת הצהרים לבנים, שיחת טלפון עם סטודנט לתואר שני שלי שרוצה להתיעץ על אופן איסוף הנתונים שיהיה מקובל על ועדת האתיקה ובמקביל מתלבט לגבי חייו המקצועיים ומתעניין באפשרות של עבודה באקדמיה. הוא מופתע לשמוע כמה השקעה וזמן זה דורש. ואני חושבת לעצמי שהוא בכלל לא יכול להבין מה זה לארוז משפחה ולעבור לחו”ל. למקום זר בלי משפחה. בלי חברים. בלי עבודה. ללימודים בשפה זרה שאומנם אנחנו יודעים, אבל בין לדעת לבין ללמוד בשפה זרה עוברת תהום. עם הבלילה של השניצל בידיים- הגדול צועק שהקטנה פולטת על עצמה. המון. רצה עם ידיים מלוכלכות וקולטת שהיא מקיאה. מסובבת אותה על הצד שלא תחנק. כולם בלחץ. הגדול, הקטן והקטנה. מרגיעה את הבנים ומקלחת את הקטנה. שמה את כל הדברים המלוכלכים מההקאה בכביסה והקטנה עוברת להיות על הידיים ואני עושה לה פרצופים כדי לא תרגיש נטושה. 15:00 יושבת סוף סוף לאכול צהרים ובמקביל עוברת על מאמר של כתב עת נחשב בסיעוד שביקש שאהיה סוקרת שלו. מבינה תוך כדי קריאה שמחקרים לתואר שני שאני מנחה איכותיים ומשמעותיים יותר מהמחקר שמולי. בשלב כלשהו הקטנה עייפה ועצבנית אבל לא מצליחה להרדם אז אני מנסה להאכיל, לערסל, לשיר ובעיקר להרגיע אותה שאמא כאן איתה (גם אם לא תמיד היא מרגישה ככה). במקביל הבן הקטן מתלונן על כאב ראש (ככה זה כשצריך לחזור לשגרה אחרי חודש וחצי של סגר בבית) ואני מחבקת ומנחמת גם אותו. 17:30 בן הזוג חוזר מהעבודה. אני מותשת, אבל בשניה מתמלאת אנרגיות כשבודקת מיילים ומגלה שהתקבל מאמר שלי לפרסום באחד מכתבי העת החשובים בסיעוד. אולי אצליח לעבור את הפרוצדורה לקבלת מרצה בכיר עם קביעות בזמן, למרות ההריון וחופשת הלידה. הקטנה נרדמת סוף סוף לחצי שעה ואני מנצלת את השקט לשבת על הספה ולנוח. 19:00 תוך כדי הכנת ארוחת הערב, סטודנטית בתוכנית פסגה, תוכנית עתודה צבאית אותה אני מרכזת בשנתיים האחרונות, פונה אלי בהתייעצות לגבי מועד חריג שנגרר עוד מסמסטר א בגלל הקורונה. למרות שיש לי מחליפה לתפקיד לתקופת חופשת הלידה, אני יודעת שהסטודנטית מכירה אותי ומעריכה את שיקול דעתי ולכן במקום להפנות אותה למחליפה שלי, אני עונה לה ומייעצת כמיטב יכולתי. 20:30 משכיבה את הבן הקטן ואת הקטנה ומתיישבת לראות את ביבי מציג את ההקלות הבאות. מוצאת את עצמי שמחה אבל גם קצת עצובה. שמחה כי המצב משתפר ומאפשר לחזור לשגרה (כזו או אחרת) אבל קצת עצובה כי נהנתי להעביר את חופשת הלידה שלי עם כל המשפחה ביחד בשקט ובלי הלחצים של השגרה הרגילה בה אנו חיים. זהו – הבן הגדול גם נכנס למיטה ועכשיו מתחיל הערב שלי ושל הבן זוג. כוס קפה. פרק של סדרה טובה בטלביזיה ולישון. כי ב -3 בלילה צריך לקום להאכיל את הקטנה. יודעת שגם ב -3 בלילה, כמו בכל לילה מאז שנולדה, אבדוק את המיילים בפלאפון לפני שאחזור לישון. בתקווה שאראה עוד מייל שמודיע על קבלה של מאמר שלי לפרסום. אבל בדרך כלל זה עוד מייל של סטודנט לתואר מתקדם ששואל שאלה לגבי המחקר שלו ואני מוצאת את עצמי במיטה ב – 3 בלילה עונה על עוד מייל כי לא יודעת מה יביא איתו היום הבא.