אז אני עדי אברג’ל, בת 27, סטודנטית לסיעוד בתפר היפה הזה בין שנה ג’ לשנה ד’ באוניברסיטת בן גוריון.
במקור מאבני חפץ, כבר יותר משלוש שנים שאני גרה בבאר שבע, אוהבת את העיר מאוד.
אז אומנם קיץ וכאילו חופש, אבל יש התנסות בחדרי לידה שאני צריכה לעשות. 5 משמרות, 40 שעות והמון המון לראות.
להיות סטודנטית זה מעמד קשה, במיוחד בהתנסות שהיא לא עם מדריכה קלינית של בית הספר עצמו אלא של המחלקה, הרבה יותר קשה להיכנס, הרבה יותר קשה ללמוד והרבה יותר קשה להרגיש שאת לא מפריעה ובעצם זכותך להיות פה.
בחדרי לידה, זה היה כל כך הרבה יותר מורגש, לא בגלל המיילדות חס וחלילה, הן מקסימות ומדהימות כל אחת בדרכה. אבל העומס, העומס המטורף הזה שלא משאיר דקה להתאפסות, דקה להיכרות.
7:00 אני מגיעה למשמרת הראשונה, בחששות מטורפים, זה לא התחום שלי, זה רחוק ממני שנות אור. לידה תמיד הייתה נושא מאוד קשה בשבילי, מאוד מטריד, מבעית אפילו. והנה אני פה, אמורה ללוות יולדות ברגעים שלפני, של אחרי, של תוך כדי.
מגיעה למשמרת עם הנחיות של חברה קרובה בטלפון, מוצאת את המקום, את הלוקרים, מתאפסת על עצמי ונכנסת, עכשיו החלק הכי קשה – למצוא את האחראית משמרת ולגרום לה להתייחס אלי.
בהתחלה פשוט מתיישבת בכיסא בעמדת האחיות, מתבוננת, סופגת את הדינמיקה, מתחילה להבין קצת מי נגד מי, מי מיילדת, מי רופאה, מי מסיים משמרת, מי רק מתחיל. ואז אני קולטת אותן, אחראית משמרת לילה מעבירה לאחראית משמרת בוקר – בדיוק מי שאני צריכה.
אבל מה? להפריע באמצע החלפת משמרת? ההיא של הלילה בטח מתה ללכת! לא, אני אתן להן לסיים ואז אגש ואציג את עצמי. אני מתבוננת, מקשיבה – זאת עכשיו עלתה ממיון יולדות, אין לי מושג מה איתה, זאת עכשיו ילדה, בדיוק מורידים את התינוקת לתינוקיה. זאת הגיעה להשראת לידה, לא מתקדמת גם אחרי בלון ופיטוצין וכולי וכולי… מסיימות, אני קמה בנחישות מהכיסא, מתכוננת להציג את עצמי, ואז האחראית טסה לאחד החדרים, היולדת צלצלה.
7:20 ועדיין אף אחד לא יודע שאני כאן! אני חייבת לעשות את הצעד הזה, חייבת לתפוס אותה, אפילו שהיא סופר עסוקה, אפילו שלא נעים, אין לי ברירה. אורבת לה מחוץ לחדר, מחכה שתצא. איך שהיא יוצאת, בנשימה עצורה אני מדקלמת קצת מהר מדי – “הי אני עדי אברג’ל, סטודנטית, אני מתחילה פה התנסות היום”.
האחראית מסתכלת קצת בהלם ואז מחייכת – “סיעוד או מיילדות?”
“סיעוד”
“יופי בואי, אני אצוות אותך למיילדת”.
איזו הקלה, סוף סוף התחלנו את היום.
“תכירי, זאת מיכל, את תהיי איתה היום”.
“הי מיכל מה שלומך?”
“מצוין, בואי, יש לנו 2 חדרים היום, די קליל”
נכנסות לחדר 8 לראות מה קורה – אישה בת 43, שבוע 37, רעלת הריון חמורה, הערכת משקל 1.800 ק”ג. הולי שיט! המוח חוזר שנתיים אחורה, אחותי הגדולה לקראת לידה רביעית, רעלת הריון, שבוע 35, עוברית במשקל 1.700 יוצאת ישר אל הפגייה, שבועיים אשפוז.
המוח של עדי: אוקי, לפחות אני אראה איך זה היה לה בערך, הרי לא הייתי שם
הלב של עדי: ABORT! ABORT!
הפה של עדי: הי מה שלומך? אני עדי ואני סטודנטית, איך את מרגישה?
מטופלת: אני בסדר, עייפה בעיקר לא ישנתי כל הלילה.
הפה של עדי: משהו הפריע לך? לא הרגשת טוב?
מטופלת: לא, גיסתי נפטרה במהלך הלילה.
המוח של עדי: אהה אז בגלל זה אין איתה בני משפחה כרגע.
הלב של עדי: מסכנה, היא לבד לגמרי, והסיטואציה כל כך לא פשוטה.
הפה של עדי: אני נורא מצטערת לשמוע, כולם נמצאים עכשיו שם?
מטופלת: כן, אני דואגת לבת שלה, היא השאירה ילדה בת שנה.
המוח של עדי: מי יטפל בתינוקת הזו עכשיו?
הלב של עדי: ילדה בת שנה איבדה עכשיו את אמא שלה, למה????
הפה של עדי: איך אח שלך מסתדר עם התינוקת? יהיה מי שיעזור לו?
מטופלת: כן כן, אנחנו גרים קרוב, כולנו נעזור.
הפה של עדי: הבנתי, את עדיין נראית קצת מוטרדת, יש עוד משהו שמציק לך?
מטופלת: אני מפחדת מניתוח, אני לא רוצה ניתוח!
המוח של עדי: לא לא לא, אני לא בנויה לזה עכשיו! אפילו לא קראתי את התיק במלואו עדיין!
הלב של עדי: היא חייבת מישהו שידבר איתה, היא לבד ומפוחדת.
הפה של עדי: למה את חוששת? מי אמר לך שיש אפשרות לניתוח?
מנהלות שיחה של קרוב ל – 20 דקות, למה היא חוששת, מה מפחיד אותה, משתדלת מאוד להרגיע, לא להגיד שום דבר שאני לא בטוחה בו, לא לחרוג מהסמכות המזערית שלי, לא להבטיח הבטחות.
עוברת לחדר מספר 7, יולדת לידה שניה, ממש מתקרבת לפתיחה מלאה. היא מקסימה, נעימה מאוד (תודה לאל שיש אפידורל!) ומשתפת פעולה. היא ואמא שלה מחכות כבר ללידה.
יוצאות מהחדר, מגניבה מבט לשעון – רק 8:30.
מיכל מתחילה להסביר, קצת איך הדברים עובדים, אני שואלת והיא עונה בשמחה, ככל שהשיחה מתקדמת אני מתחילה להרגיש הקלה, היא מקסימה! ועונה לכל השאלות בגובה העיניים ובמקצועיות! זה טוב, אני מתחילה להשתחרר ולהרגיש יותר במקום, פחות זרה.
הולכות לבדוק את העגלות תינוק בשני החדרים, שהכל יהיה מוכן על כל צרה שלא תבוא. מיכל עובדת כאילו על אוטומט, בודקת הכל במיומנות מדהימה תוך כדי שהיא עונה לי על שאלות, מסבירה כל דבר, בשקט, בנועם.
הולכות להביא דברים מהמחסן, שניה לפני שיוצאות מהמחלקה – חדר 8 מצלצלת – חוזרות לראות מה שלומה, קצת כואב לה, עוזרות לה לשנות תנוחה, מכבות לה את האור – תנסי לנוח, החלק הקשה עוד לפנייך.
עוברת רגע דרך חדר 7 לראות מה שלומה, מיכל מבקשת לבדוק אותה – פתיחה מלאה – יאללה, בואי נלד.
תוך רגע מיכל מתחילה לפתוח ערכת לידה, להכין את המיטה, להסביר, הכל, תוך שהיא מסבירה חצי לי וחצי למטופלת מה הולך לקרות מאוד בקרוב.
ואני? אני מרגישה חסרת אונים. אני רואה את מיכל מתזזת, הולכת וחוזרת, פותחת, מסדרת, ואני עומדת כמו עציץ בלי היכולת לעזור בכלום.
ומתחילים, קדימה, בכל ציר ללחוץ. מה אני עושה? מה התפקיד שלי?
נקראת בין הרצון ללכת לעמוד ליד מיכל, לראות את התהליך לבין לעמוד ליד היולדת, לעזור לה.
היולדת ניצחה – מחזיקה לה את היד ולוחצת איתה, נושמת איתה, עד שהקטנה שלה בחוץ, הבכי ממלא את החדר וההקלה שוטפת את הפנים שלה, ואני לא יכולה שלא להתפעל, שלא להיחנק מגוש שעומד לי בגרון.
כי מסתבר שלא משנה כמה אני אישית לא קרובה לתחום הזה, לא משנה כמה אותי בתור אישה הוא מבעית. יש נשים שזה שלהן, שהן רוצות וצריכות את זה, וזה מדהים.
התינוקת עליה, מיכל מנתקת את חבל הטבור, ומאיזו שהיא סיבה לא ברורה האמא מבקשת שאני אקח אותה רגע, ממש מרימה אותה ונותנת לי אותה, לא ממש ידעתי למה, אבל זה לא משנה. מישהי דקות אחרי לידה מגישה לי את התינוקת שלה, אני מחזיקה, נקודה. מסתבר שהיה לה קצת לא נוח, נותנת לה רגע לשנות תנוחה, להסתדר.
מיכל: את בלי כפפות
המוח של עדי: אוי לא אוי לא איזה פאדיחה!!!
הלב של עדי: פרשתי לדוקים.
הפה של עדי: אמממ אמממ אממממ נכון.
מגישה לאמא חזרה את התינוקת שלה, נותנת חצי מבט ימינה, הכתף שלי עם כתמי דם, כנראה הראש של התינוקת לכלך אותי, זה הולך להישאר על המדים הלבנים שלי כל המשמרת, עכשיו אני מבינה למה רוב המיילדות פה עם מדים כחולים.
מיכל לוקחת את התינוקת, שוקלת אותה, שמה קלאם, עוטפת אותה ושמה אותה בעריסה, הסבתא המאושרת מגיעה ליהנות ממנה, מחזיקה ומחייכת. אומרת לי תודה אלף פעמים, מחבקת אותי באושר, ואני? מה עשיתי? בסה”כ הייתי כאן, הייתי נוכחת.
מוציאות שליה, הכל שלם, הכל בסדר, עכשיו אפשר להגיד מזל טוב.
מיכל בודקת את היולדת – “צריך קצת תפרים, אני אקרא לרופאים, טוב שיש לך אפידורל”.
השעה 10:00, אני על כוס קפה מ – 6 בבוקר, מתחילה להרגיש את הבטן, את הראש, וכאילו היא קראה לי את המחשבות מיכל אומרת “יאללה עדי צאי לאכול. תודה לאל!”
חוזרת למשמרת אחרי רבע שעה של חסד.
הולכת לחדר 7 לראות מה קורה, הרופאה בדיוק הגיעה לתפור עם מתלמדת של רפואה, מבקשת להיכנס, נכנסת.
שואלת את היולדת מה שלומה? איך היא מרגישה? היא בסדר, קצת חוששת. הרופאה מסבירה גם לנו וגם לה מה היא הולכת להרגיש וכמה תפרים יש לעשות, סה”כ שניים, ממש כמה דקות וזה נגמר.
ואני מסתכלת, שומעת את ההסברים של הרופאה. זה ממש מעניין, אבל גם די מטורף, לראות בפועל פעם ראשונה דברים שרק למדתי עליהם. זו תמיד חוויה מיוחדת.
מיכל מעדכנת שאנחנו נשארות עם שתי היולדות שלנו, ההיא מחדר 8 לא ממש מתקדמת, צירים ממש חלשים ורחוקים, וההיא מחדר 7, נשארת פה שעתיים אחרי לידה למעקב.
אנחנו מורידות את התינוקת שלה לתינוקיה- פוגשות שם בסצנה אחרת לגמרי- קרוב ל – 30 תינוקות, חלקם מקולחים ומחותלים, חלקם עוד מתחממים להם מתחת למנורה. חלקם בוכים, חלקם ישנים בשלווה.
מוסרות, עושות זיהוי מחמיר במיוחד, ויאללה למחלקה חזרה.
עושות מעקב לחץ דם לשתיהן, יציבות, אפשר ללכת למחסן.
וככה עוברת לה המשמרת, מעקבי לחץ דם, קצת עזרה במה שאפשר.
היולדת מחדר 8 לא יוצאת לי מהראש, אישה בת 43, לידה עשירית כשלידה האחרונה הייתה לפני 18 שנה, והיא לבד, לגמרי לבד.
אני חוזרת מחר למשמרת ערב, ואני יודעת שהיא עוד תהיה איתנו בחדר הלידה, כי גם אם תלד ממש עכשיו, בגלל הרעלת היא חייבת להישאר פה 24 שעות אחרי הלידה. ותכלס, זה די מעודד אותי, קשה לי הקונספט שאת עוזבת מטופל באמצע מעבירה משמרת ולא שם גם לסיים איתו את התהליך, אז לפחות פה אני אזכה עוד לראות אותה ולראות מה שלומה.
14:40 הגיע הזמן להחליף משמרת – מעבירות למשמרת ערב את מה שקרה, את חדר 7 כבר העבירו למחלקה, הביאו עוד יולדת אבל לא באמת הספקנו להכיר אותה, היא עוד בשלבים מאוד מוקדמים, יש לה זמן.
יוצאת מהמשמרת – ברגע האחרון נזכרת להחתים את מיכל על הטופס של הלימודים ורצה להחליף בגדים, אין לי מפתחות למלתחות – אז מנסה למצוא שירותים כלשהם, מוצאת, מחליפה ורצה החוצה, חבר שלי מחכה לי בחנות אופטיקה מול הבית חולים, צריך לקנות משקפיים חדשים, הוא כבר נבדק ומצא את שלו, עכשיו תורי, הולכת הכי מהר שאני יכולה, הרגליים כואבת בטירוף, אבל שטויות, זה יעבור.
מגיעה, בקושי אומרת שלום, יאללה בדיקת עיניים, יאללה קנינו, הביתה. צריך להגיע זריז, יש חתונה הערב, זוג חברים קרוב, אנחנו לא רוצים לאחר. יש זמן למקלחת טובה, שתנקה קצת את היום הזה ונוכל לעבור לערב נעים וכיפי.
מרגישה איך המים מרגיעים, את הלחץ הזה מטעויות, את התחושה הזאת שאת זרה במחלקה לא שלך ואת הקושי הפיזי, שעוד לא התרגלתי אליו.