אלעד אריה קורן
מתגורר בגבעת זאב, נשוי ואב לארבעה ילדים.
בחלק מזמני הפנוי אני מנהל קבוצות פייסבוק, עמותה ורשת קבוצות וואטספ של ייעוץ וטיפול בפצע עבור אנשי מקצוע מתחומים שונים העוסקים כולם בפצע. מלבד זאת, אני משתדל לקרוא וללמוד בבית ובעיקר פשוט להיות עם הילדים.

 
שני בבוקר, קהילה בבוקר אחרי תפילה והתארגנות בבית ואמירת שלום לילדים, יוצא ללקיחת דמים בבתים של מטופלים, 3 מטופלים, חלקם ערים וחלקם ישנים. הגעה למרפאה בשעה שמונה.
המרפאה הראשונית מהווה מקום מפגש עם מטופלים אקוטיים וכרוניים, לכל אחד מהאנשים שמגיעים אנחנו מעבירים כרטיס ובודקים איך אפשר לקדם את הבריאות שלהם מלבד לקיחת דם ושתן.
היום היו אצלי, מטופל אחד הגיע אחרי ניתוח מעקפים. החלו לו כאבים חדשים בחזה במהלך הלילה ויש צורך, הן לקחת לו דם, לקרוא לרופאה ולחבר אותו לאק”ג. למזלי, יש לי במהלך רוב השנה סטודנטיות לסיעוד. אשתו נמצאת לידינו כל העת, חוששת, לא רוצה לחזור לבית החולים. מלבד בכאבים בחזה, סובל גם מפתיחה מוקדמת של הסיכות בחתכים הניתוחיים להוצאת הוריד מרגלו, דבר שמאריך את הטיפול ודורש מאיתנו תכנון כיצד נוכל לטפל בו בבית בעזרת אשתו בהמשך השבוע.
אחריו, מגיע ילד שלא מצליח לעלות במשקל ורופאת הילדים רוצה שניקח לו חמש מבחנות לבירור אנמיה והפרעות ספיגה, לקיחת דם לילדים היא סבוכה בעיקר עקב ההשתוללות שמגבירה את הסיכון לפציעה של הילד ולהידקרות שלי או של האמא. לרוב, האמהות הצעירות ממש חוות את לקיחת הדמים בצורה מאד שלילית וקשה, דבר שמכביד אף הוא על העבודה.
לקיחת דמים שגרתית לעוד שניים-שלושה מבוגרים ואז מגיע אותו מטופל סכרתי שאמנם נוטל 90 יחידות לנטוס מדי ערב אבל עדיין סובל מרמות סכור גבוהות ופגיעה באברי מטרה מכל מיני סוגים ובעיקר ניורופתיה כואב. הייתי רוצה לעזור אך כל מה שנותר לנו לעשות הוא מעקב, הדרכה ואמדן חוזר.
אחרי סיום לקיחת הדמים יש שלושה מטופלים מוזמנים, שניים לעירוי ברזל ואחת להקזת דם טיפולית. הסטודנטיות שמחות לראות דברים שונים ומופתעות לשמוע שאנחנו מקיזים כמעט חצי ליטר דם לכל מטופל הסובל מפוליצטמיה. העירויים עוברים בשלום, למרות שהם דורשים מאיתנו מעקב צמוד כדי לוודא שהמטופלים לא נכנסים לשוק היפוולמי.
בין העירויים, נכנס אלינו אדון שמספר שיש לו פריחה על כל הגוף מאמש, אחרי אמדן נשימה ובדיקת סטורציה יחד עם העפת מבט של הרופאה, מבקש ממנו לשבת בחוץ, בכסא שמול החדר שלי,  בעודו ממתין לרופאה במקום שאני יכול להעיף עליו מבט מדי פעם. כשהוא נכנס לרופאה יחד עם אשתו, מצבו מחמיר והוא מפתח שוק אנפילקטי, הרופאה קוראת לי, מתן אדרנלין וסטרואידים כך שעד שהנט”ן מגיעה הוא חש בטוב.
אחרי שעות המרפאה המסודרות, מתקשרים לשישה אנשים להזכיר להם להחזיר ערכות דם סמוי ולאחד מהם, להגיע למעקב סכרת בימים הקרובים.
סוף משמרת בוקר, מתארגנים להמשך היום, כולל דיון קליני עם הסטודנטיות ומספר שאלות לרופאה. יוצאים מהמרפאה, יש לנו היום ארבעה ביקורי בית.
ביקור ראשון, מטופל הוספיס חדש עבורינו, אנחנו עדיין בונים את הקשר, במיוחד היום שהבת שלו הגיעה מארה”ב כדי לסייע לאמא להתמודד עם החדשות שהאבא עובר לטיפול פליאטיבי אחרי החמרה. השיחה הארוכה עם שתי הנשים בבית, מלאה בבכי אך גם מובלת לכיוון החלטות והבנות כיצד נשמור על האדון היקר מפני סבל ואשפוזים מיותרים. איך נשמור על הנשימה אך לא בכל מחיר. הסטודנטיות יושבות יחד עם רעייתו בזמן שאני מטפל בפצעים ובקטטר.
ביקור שני, גברת הלוקה בעיוורון, זקוקה לזריקה לטיפול באוסטיאופורוזיס, לכל אורך הביקור היא מתנצלת שלא מכינה לנו שתיה ומגישה כיבוד כי הבת שלה לא נמצאת היום.
ביקור שלישי, אדון עם כף רגל סכרתית, ושוב, עלינו לשוחח איתו מעבר לדלת מפני שהוא לא זוכר מי אנחנו ומדוע עליו לקבל טיפול מקופת חולים. חשוב לי בביקור הזה, לוודא שהרצפה נקיה ממכשולים וחפצים שעלולים לפצוע אותו שוב. הפעם, הוא אמנם עם נעליים, אך לא זוג תואם. איננו זוכר שיש לו פצע בעו אני רואה שחבישות מוחלפות ע”י הבן שלו באופן מסודר.
ביקור רביעי, החלפת חבישה של פיק-ליין, לאדון ששוחרר מאשפוז לפני שלושה שבועות ומקבל אנטיביוטיקה דרך הוריד באופן עצמאי. אשתו מגישה לנו צלחת מלאה בעוגיות וסוכריות ושמחה לראות שיש איתי “שתי בנות צעירות” לתת להן שוקולדים ולספר לן כמה חשוב להיות אחות.
סיימנו עם ביקורי, והיישר אל הפקקים שבשכונה, שם נעצור לאכול איזה סנדוויץ’ בריא וניגש אל מרפאת הפצע.
מרפאת הפצע שלנו נמצאת בלב השכונות החרדיות של ירושלים ואנחנו מטפלים לרוב בנשים וגברים חרדיים. עיקר העבודה נסובה סביב פצעים מתחת לברך.
ראשית, מטופל עם כפות רגליים מעוותות מסיבה לא ידועה, כבר ארבע שנים שאנחנו מנסים למצוא לו פתרון לכיבים שנוצרים בהן מדי פעם. בכל פעם שהוא מגיע, אשתו מגיעה איתו עם פנים מודאגות והחשש המוכר שהפעם, כשנפתח את החבישות, נגלה שיש נמק או זיהום. למזלו, הפצע נראה טוב אך דורש הטריה ובזמן שהרופא ניגש לבצע את ההטריה, אנחנו ניגשים לטפל בגברות שממתינות לנו עם כיבים ורידיים.
הטיפול בכיב ורידי הוא פשוט, שימו חבישת לחץ והפצע ייעלם, או לפחות כך הוא רוצה שנחשוב. אני מבצע אמדן, מודד את שטח הפצע ומחליט אם הרשמה הצהובה דורשת ג’ל או או שמא חבישה מתקדמת עם דבש ואצות. הגברת מבקשת שהפעם, לא נשים חבישה אלסטית כי יש לה חתונה עוד שלושה ימים, הסברתי שדווקא ביום של שמחה משפחתית כדאי להיות עם אלסטיות כי העמידה הממושכת תכביד על הורידים שלה, בסוף התפשרנו על גריבת שתי גרביים אלסטיות על אותה הרגל.
המטופל הבא, מגיע לביקורת על כיב עורקי קשה שהוא סובל ממנו, עבר צינתור בהצלחה לפני חודש וחצי והכאבים הולכים ופוחתים, כפי שקבענו איתו, נתחיל היום טיפול ברימות. הרימות מגיעות בתוך אריזה קטנה מהמפעל ומהיכרות קרובה איתן, הפצע הזה יהיה נקי ומוכן לצמיחה מחדש של רקמה בריאה, תוך שבועיים-שלושה. אשת של המטופל מדברת איתנו בטלפון, מנסה להבין מה ההשלכות על ההתנהלות בבית כשהוא חבוש בזה והשיחה מעט מתמשכת עד שאני נאלץ ללכת לעזור לרופא לעצור דימום קל אצל מטופל שעבר הטריה.
בסוף הערב, אנחנו אחרי 27 מטופלים, מקווים שהם קילו את המענה המספק לפצעיהם ולבריאות הכללית שלהם. אני פושט את החלוק, אוכל איזה חטיף ונוסע הביתה. מגיע שעתיים אחרי שהילדים כבר ישנים, אשתי עוד מנסה להישאר ערה רק כדי לאכול משהו יחד. אנחנו יושבים, משוחחים על יומם של הילדים שלנו והולכים לישון לקראת יום נוסף של סיעוד מחר.