יום בחיי… אני איה. אחות מזה כ 19 שנה. בת 45, 3 ילדים (יסמין, עומרי ואופיר). גרה בקיבוץ גניגר בעמק יזרעאל.
גדלתי בקיבוץ, מעולם לא גרתי בעיר.
עבדתי רוב שנות עבודתי בבית חולים פוריה בטבריה, בית חולים חם ומשפחתי.
מזה שנתיים אני אחות כפרית. עובדת בקיבוץ, במרפאה של ה”כללית” וביחידה להמשך טיפול ב”הוספיס בית” ועובדת ביחידה הקלינית בחוג לסיעוד באוניברסיטת חיפה. אני גרונטולוגית (כלומר MA בגרונטולוגיה).
אז ככה… למרות גילי המופלג והוותק המקצועי היחסי אני מרגישה מלאת אידיאולוגיה ואהבה למקצוע. אז איך זה קורה?
מספיק קשיש אחד שטיפלתי בו ואמר: “תודה” ואני… בעננים. יודעת שאני איפה שאני אמורה להיות !
אולי קצת עליי? אז… אני תולעת ספרים (רק אלוהים יודע מאיפה לאחות שעובדת ב 2 משרות מוצאת זמן לקרוא), חובבת סלט אבוקדו, רימונים, בצל ירוק ופלפל. מעריצה שרופה של כל מה שקשור לשפה העברית… ספרות, שירה, הכל.
מה איה עושה ביום (עמוס) אחד?
אני גרה כרגע בבית קטן בקיבוץ. אין מקום נעים יותר לחיות בו (אם שואלים אותי), השקט, הירוק (חוץ מכמובן אם הנוף מושלג/ מדברי). אני חייבת להתחיל מוקדם מדיי – 5:30. מתנה שקיבלתי משנים רבות של עבודת משמרות לימדה אותי ואת הגוף שלי איך אפשר לישון מעט מאוד ובכל זאת להמשיך. אז קודם קפה!!!

בלי קפה לא יתחיל היום. מהר מהר, סנדוויצ’ים לילדים, בגדים ו… יוצאת. ברבע לשבע במרפאה, היום בדיקות דם. אני מעבירה בראש מה בתכנית. בלילה התקשר הבחור שאשתו בהוספיס. אישה בת 57, צעירה ומקסימה עם סרטן … בשלב הסופי. “בואי” הוא התחנן, הוא נבהל, היתה הקאה לא ברורה. השארתי את הילדים, יצאתי לראות מה איתה. כשהגעתי כבר היה 4 בבוקר, היא היתה רגועה ושלווה וישנה, גם הוא כבר נרגע, יושב לידה ומלטף את ראשה הקרח. היא חיוורת ונראית כאישה שימיה ספורים. ישנה בשלווה כרגע. “אני פשוט פוחד” הוא מתוודה בפניי, מנשק ומרגיע ומנקה את ההקאה בעדינות ומסירות. אני עוזרת לו, מחליפים לה מצעים, מנקים, ואני מחבקת אותו, מלטפת אותה והולכת…לתפוס עוד שעת שינה אחת.
אז אני בדרך למרפאה. כשאני מגיעה, כבר עומדים אנשים בדלת, מחכים. אמרנו בדיקות דם היום…
המרפאה בקיבוץ היא מקום שקט ונעים. כלל לא בית חולים. המרחק בינו לבין בית חולים (סמכו עליי) הוא מרחק תהומי. בחרתי לעזוב את בית חולים. נכון, חלק מהסיבות היו נסיבות חיים מורכבות, אבל חלק היו גם פשוט רצון לשינוי, לקצת “מקום שלי”, להתבטא כמו שאני חושבת, להביא את עצמי לעבודה.
רוב האנשים שמשתמשים בשירותי המרפאה הם קשישים, כמו בכל מקום, גם כאן. אני מרוצה מזה מאוד. אוהבת את הקשישים אהבת נפש. ומסתבר שהם אוהבים אותי חזרה…
טלפון מספר פעמים: “איה, בואי מהר, אבא לא מרגיש טוב” היא חצי בוכה חצי צועקת, הלחץ נשמע באופן ברור בקולה. “אני כבר באה” אני אומרת. מתנצלת אלף התנצלויות, משאירה את המטופלים (והרופא) לבדם במרפאה. אחזור במהירות האפשרית.
אני מגיעה. הוא נראה לא טוב, מדברת איתו, מנסה להבין למה הוא מבולבל. לחץ דם, דופק, נשימה. מה עם כאבים? שתן? יציאה? הבנתי… אולי זאת עצירות. אולי התייבש? כמה שתה? אכל? נותנת הנחיות למטפל ולבת ויוצאת חזרה.
במרפאה כבר מחכים הרבה אנשים (שהתכוונו להיות כבר בעבודה), יש גם מי שכועס וצועק, אני מתנצלת בשקט וחיוך (משתדל).
ממשיכה… יש גם חיבוקים, נשיקות, חבישות פצעים, מרשמים, תרופות, קלמרים, גם ניירת ורישום במחשב ושוב כעס, “למה לא הגיעו התרופות שלי?” ו”נמאס כבר מהקופה הזאת”. ויש גם אהבה ותודה וחיוכים. ויש גם שיחות תמיכה. הגיע האדם שאמור לקבל טיפול דרך הווריד במרפאה… נותנת לו טיפול.
וכבר צהריים… שקט במרפאה. אני מתחילה להרגיש קצת רעב…. אין דבר, יהיה זמן לזה.
שוב טלפון: “אבא מרגיש יותר טוב, יופי, תודה”. מסתכלת על השעון. 13:30? אוי!!! יש לי טיפול בית. מתארגנת מהר ונוסעת. רחל היא אישה עדינה ונעימה שמקבלת טיפול בבית דרך הווריד. משפחה נעימה, היא מרותקת ולא יכולה להגיע למרפאה. אני כל כך אוהבת את הרגעים האלה. מדברים תוך כדיי, מלטפים, מחבקים, מקשיבים לסיפורים של אנשים, צוללים לחיים של אנשים. זה נהדר…

היום לא יהיה לי זמן. מתקשר הבחור מההוספיס. “איה, היא ממש לא מרגישה טוב. את יכולה לבוא? והרופא?” אנחנו בדרך…אני מגיעה. היא נושמת את נשימותיה האחרונות, אני יודעת. כולם יודעים בחדר, בעלה, הבת שלה, אני, היא. אנחנו אוחזים בידה, מלטפים, שוב מנקים בגלל הקאה, מדברים איתה. מכוונת את העירוי, משנה תנוחה, מעסה את העקבים, אני זזה הצידה ובוכה… זה בלתי נמנע. נקשרתי אליהם מאוד בחודשיים האחרונים. “אני כאן, בשבילכם, אתם יודעים?” כן, יודעים…
הביתה… יש ילדים בבית. תמיד שמחים לראות אותי… “אמא, אני ביקשתי היום עם גבנ”צ, לא עם גבינה לבנה”!!!!… אמא! אני רעב. אני מסתכלת על השעון… 20:00. לא הספקנו שיעורי בית (שוב)…
פותחים את המקרר. ילדים של אחיות יודעים להסתדר לבד (יש בדיחה בקרב אחיות ש… פיתה עם שוקולד השחר זאת גם ארוחה מזינה ולגיטימית). מתארגנים על טוסטים וביצה (לא אני, הבן מכין).

ארוחת מלכים!!!
סיבוב פיפי עם הכלבה ומרדף אחריי קיפודים חונים.

אני יושבת על הספה… חושבת על האישה מההוספיס, האם היא תעבור את הלילה האם לא?
חושבת על הקשיש ההוא. איך הוא מרגיש?
בטלוויזיה הסכסוך בין משרד הבריאות לאחיות. אני לא יודעת על מה מדברים.
מנסה לקרוא קצת. החלטתי ללמוד טיפול פליאטיבי… קוראת.
אני, שעבדתי בכמה סוגים של עבודות. בית חולים, בתי אבות, קהילה. יודעת… אני, חייבת להיות כאן. חייבת לעשות את זה. לפעמים נדמה לי שזאת לא בחירה, זה הכרח. אני חייבת להיות כאן.
אין לתאר את התחושה של הקשישה שהצלחת לעזור לה, שהקשבת לה. אין במילים לתאר את התחושה של ההודיה של המשפחה שליווית אותה עד שהיקר לה נפטר ואחריי. הנשים אחריי לידה, הקשיש שהפך נכה לחלוטין אחרי אירוע מוחי קשה והצלחת ללמד אותו לחזור לשלוט על הסוגרים. ועוד ועוד ועוד.
אין לי מקצוע אחר.
אבל יש לי בקשה. האחיות שמטפלות בכם, שאתם נתקלים ונתקלות בהם במקומות בהם תמיד יש 1000 סיבות לתסכול וכאב וסבל. תזכרו, הן בני אדם, ועובדות קשה. נותנות הכל, כי אין אפשרות אחרת בתפקיד הזה, רק מסירות אינסופית. כשאתם פוגשים אותן/ם, חייכו, לאחר הטיפול הגידו תודה. התודה הזאת היא כל עולמן, החיוך, המילה הטובה. כך או כך הן/ם יעשו את העבודה.
בחיייאת… תחשבו על זה. מקווה שלא נפגש בשום מקום.
איה