אז היום קמתי בחמש, כן קצת לפני שהשמש קמה, הפעלתי מכונה, תליתי כביסה, שתיתי כוס קפה כי לא יודעת מתי תהיה הפעם הבאה שאצליח לשתות או לאכול אם בכלל, התקלחתי התארגנתי ויצאתי, ברבע לשבע, כי צריך להגיע מוקדם, הרי אסור לנו לאחר. המטופלים מחכים לנו, היום למזלי בגלל החופש הגדול, הילדים בבית אז מזה יש קצת נחמה, אחרת זה טירוף, להעיר אותם לארגן ואז נזכרת שהיום יום חמישי והיום אני בוקר ולילה אז צריך לתכנן את היום לפרטים, כי הרי צריך להכין ולבשל לשבת, מחר אני אחרי לילה ובטח אשן ועד שאתאושש ולא אספיק במחלקה עומס. מחלקה מלאה כרגיל. מתחילים סידור רחצות, החלפות, שינויי תנוחה, חלוקת תרופות, הכנה לניתוחים, ביקור רופאים, החלפות חבישות ובאמצע קבלת מטופלים חדשים, תוך כדי הסדר יום הרגיל, ותוך כדי זה בקשות של משפחות, ושל מטופלים, לרדת מהמיטה להעלות חזרה כי כואב, (מטופלים אורטופדיים אחרי ניתוח), להחליף שוב טיטול, ושוב נגד כאבים ותוך כדי מסתבכת לה חולה באחד הסיבוכים הידועים אחרי ניתוח ואז אתה צמוד אליה כל המשמרת כי אי אפשר לזוז ממנה זה מצב מסכן חיים, ותוך כדי כשכבר לא שמנו לב איך חלפה לה משמרת מגיעה המשמרת הבאה, מוסרים לה מחלקה, וסוף סוף אפשר לשחרר כשיודעים שמישהו אחריך לקח אחריות על החולים וכשאת יודעת שלא עזבת אותם לבד אז את יודעת לשחרר. ואז חוזרים הביתה אחרי משמרת שכזאת שלא השאירה בך טיפה של כוח, ואני נכנסת בדלת והילדים שנמצאים בשיאם בשיא המרץ קופצים עליך ומצפים ממך לתגובה דומה, מצפים שתשיבי אהבה, לא יודעים שאת כבר סמרטוט שאין לך כוחות לכלום, ואת מחייכת כי את שמחה סוף סוף לראות אותם אך אין לך כוח לכלום. אז את אוספת את עצמך ומתיישבת כי חייבים לתת להם את מלוא תשומת הלב הרי הם לא אשמים שזה המקצוע שבחרת, ואני יושבת וצוחקת איתם כאילו כלום לא קרה, כאילו לא נלחמת עכשיו על חייה של מישהי שהיא בטח גם אמא של מישהו, מנותקת מכל מה שקורה שם , כי חייבת ללמוד לעשות קאט אחרת מתמוטטים. אחרי שישבתי איתם, הקשבתי להם כל אחד בתורו, עשיתי איתם קצת חוברות עבודה, כדי לנקות מעצמי קצת ייסורי מצפון כי תמיד רודפות אותך המחשבות שאת לא נותנת מספיק ולא עושה מספיק ואת אמא לא מספיק טובה, כן ככה, באופן יום יומי אלו המחשבות, וקשה, קשה מאוד לחיות עם זה, חיים באשמה שהבאת לעולם ילד והוא לא אשם בבחירות שלך הוא צריך שאתה תעניק לו את הבסיס לחיים ואת כל הכלים שאתה יכול כדי להקל עליו את החיים העומדים לפניו, אז מנסים לא תמיד מצליחים אבל לפחות לדעת שניסית לעשות את המיטב. ואז נזכרת שאני בלחץ של זמן אז התחלתי בבישולים לשבת מה שאפשר כמובן, וכך מהר מאוד הגיע השעה שש וחצי, ואילצתי את עצמי פשוט בכוח ללכת לישון כי במקרה בעלי בבית ויש את האפשרות שהוא ישגיח על הילדים , כדי שאני יוכל לנוח הרי חייבת להיות ערנית למשמרת לילה אין לדעת איזו מן משמרת מחכה לי היום, במיוחד עם החולה הקשה, שחייבת השגחה מלאה. אז נחתי קצת, והשינה ממזמן כבר לא שינה, תוך כדי מתעוררים מס’ פעמים וחולפות המון מחשבות מה עשית מה לא, מה יש עוד לעשות, כי אין זמן פשוט אין זמן וצריך להספיק הכל הרי אי אפשר לפספס משהו הכל חייב להיות מושלם. אחרי שהתהפכתי במיטה ואילצתי את עצמי להמשיך לישון למרות הילדים שמשחקים בבית ואני כל כך רוצה להיות איתם לבלות איתם עוד קצת לחבק אותם עוד קצת , מאלצת את עצמי לנוח עוד קצת כדי שיהיו מספיק כוחות לתת מעצמי במשמרת את ה-100 אחוז, אי אפשר לטעות, מדובר בבני אדם, באנשים חולים שלא מתפקדים שזקוקים לך, אחרי כל המחשבות לבטים קמתי בשעה רבע לשמונה, כי שכחתי שיש לי את הפרוייקט לקידום אימהות צעירות שאני חייבת לסיים ולהגיש בשבוע הקרוב הדד ליין. קמתי ביחד עם בעלי הכנו לילדים ארוחת ערב והתיישבתי עם הילדים בארוחת הערב שלהם, ושמחה שהצלחתי לגנוב איתם עוד כמה דקות ושוב עולות המחשבות שהלוואי והייתי בוחרת אחרת בחיים הרי הם הכי חשובים ולא מגיע להם שיהיה להם פחות אמא ממישהו אחר, עולות הדמעות בעיניים כשהילדה שלי בת השש שואלת אך כבר מבינה בשאלה : אמא את שוב הולכת לעבודה? ואלו ימים של שביתות ימים שמדברים על לקצץ לנו בשכר ואתה תמיד חושב על זה שכל מה שאתה נותן מעצמך ומקריב ובסוף זאת התמורה שלך, האם זה שווה את זה בכלל, ואז שוב עולה המחשבה על לחפש הזדמנות אחרת אולי לפתוח עסק או הכנסה ממקור אחר , אך כמו תמיד מבין שזה הייעוד וממשיך, ממשיך עד השבר הבא, כי לפעמים אתה נשבר , גם אתה בסך הכל בן אדם , גם הגוף שלך לפעמים קורס וצריך טיפול הגוף הרי לא מתחשב בנו ובהחלטות שלנו, הוא בשלו, הוא לא מתחשב בזה שאני עוזרים לאחרים להירפא. ואז נזכרת שיש בדיקות שלא עשיתי שהייתי צריכה אבל לא נורא אני ישרוד, זה לא הזמן עכשיו , הכל יהיה בסדר, הרי יש עוד הרבה דברים לפניי שאני צריכה לדאוג להם, והרי אני אחות, איך אני יבוא לרופאה לבקש בדיקות… פעם אחרת. תוך כדי הארוחה מדפדפת בהודעות בפייסבוק ובהצעות מחיר שנשלחו לי לגבי הפרוייקט שלי רושמת לי כמה דברים, כדי לדעת שגם לזה תרמתי קצת היום שלא עבר לו עוד יום ולא עשיתי כלום, הרי אני סופרוומן אין דבר שאני לא יכולה. מסיימת איתם את ארוחת הערב, מעלה אותם למיטות, ולא שוכחת לפנות כמה דקות להודות גם לבעלי לשאול אותו איך עבר עליו היום הזה כי גם אותו הרי אסור לשכוח, הרי בלעדיו ובלעדיי התמיכה שלו , כלום מזה לא היה מתאפשר, וכמובן לא שוכחת להזכיר לו שוב ) כאילו זאת פעם ראשונה, כאילו הוא כבר לא אלוף בלהיות עם הילדים בלי אמא בבית, אך אלו הרגשות שלי שלא מניחים הדאגה המתמשכת להם ), שידאג לכסות את הילדים ולקום בלילה לבדוק שהכל בסדר ולהיות קשוב אם הקטן יקום ויבכה במשך הלילה , והוא כמובן מחייך כאילו מבין שיודע אך מבין גם מאיפה זה בא . וכך הגיעה כבר השעה תשע וחצי בערב, מהר מבלי שארגיש, וכבר צריך להתחיל להתארגן למשמרת לילה, וכולם במיטות כבר מנשקים אותי ללילה טוב, ואני מתארגנת , ובמקלחת לא מפסיקות המחשבות הדאגות מה יהיה עם הילדים בלילה, איך תהיה המשמרת ומה מחכה לי שם, מה היה חדש בזמן שנעדרתי,ומקווה שיהיה בסדר, ומגיעה השעה 22:30 ואני יוצאת למשמרת לילה, כשהרוב כבר ישנים וחושך בחוץ, והייתי כל כך רוצה לשכב עכשיו במיטה כמו כולם, או סתם לראות סרט, סתם שיהיו לי כמה דקות לעצמי, אבל לא, יש מחלקה ומטופלים שמחכים וזקוקים לטיפול, מגיעה למחלקה 22:45 לוקחת נשימה עמוקה מתנתקת מכל הדאגות ומכל המחשבות האחרות ונשארת אני ,נקייה מהכל, ומוכנה להתחיל מחדש , מלאת תקוות שהמשמרת תעבור בשלום וכולם יהיו בסדר…. ואז מגיע שבע בבוקר ואפשר ללכת הביתה להתנתק מהכל ולהתחיל עוד יום חדש.