בשנים הראשונות של עבודתי אנושיות לא הייתה אופציה לחשיבה סיעודית. הניכור שקראו לו פעמים רבות בטעות אמפטיה. המגע היה תוצר של מיומנויות טיפול בלבד ולא לצורך תמיכה וליווי. כל קרבה לחולה שלא לצורך טיפול הייתה פסולה. אין שותפות, אין דיון. יש פטרונות ושיפוטיות. בקיצור אתה כמו מחבת טפלון שאין דבר שנדבק בך, נוגע בך או חודר אליך ואם אתה נוהג שונה, אתה בתור מטפל מועמד לשיפוטיות וביקורת נוקבת על היותך שותף לדרך. אל תשכחו… שנת 1975.
ואני (הדעתנית!) אומרת: כמו היום כמו אז, כמו תמיד, תלכו עם האמת שלכם: בכל תחום, בכל מצב בכל נושא, ואל תשעו לאחרים הרוצים לשנות אתכם. תהיו אתם מובילי השינוי. אל תכנסו למערכת ותלמדו ממנה איך לא להיות, תלמדו אתם את הנוכחים איך להיות אחרת. נכון, בהדרגה , בשלבים , בעדינות ובתקיפות. תהיו בעלי סמכות כדי שתוכלו להשפיע ממקום של כוח. כך בכוחות משותפים של כל אחד ואחד מאתנו, תהיה לנו האפשרות לשנות את פני העתיד של המקצוע. אופטימיות ללא תקנה כבר אמרתי?
שנתיים עבדתי בפלימן כסגנית אחות אחראית במחלקת שיקום. 31 שנים בקהילה עם המעבר שלנו (שלי ושל דוד הכי טוב – 9000000 מהפרסומת ולא החסיד) לכרמיאל. זו הייתה קריירה מפוארת ומתגמלת לעין ערוך, כי בעיניי בריאות לא הייתה רק עניין של מניעת מחלות אלא איכות חיים של מטופלים בקהילה קטנה שהתפתחה לעיר. המושג יזמות וחדשנות היוו את גולת הכותרת של העשייה הסיעודית שלי כשהייתי אושיית ציבור בקהילה ואלטרואיסטית ללא גבולות. כך פיתחתי מרפאה קהילתית בה כל אדם בריא או חולה יוכל לגשת למרפאה על פי צרכיו ולא רק מחלותיו. פיתחתי תכניות קידום בריאות על סמך אבחון קהילתי לכלל האוכלוסייה ולפרטים בה. זה ממש על קצה קצהו של המזלג או החוט השוזר את העשייה הסיעודית שלי.
שש שנים במוקד בקרה לצד היותי מתאמת בחוג לסיעוד, מרצה ואחראית על קהילה, בריאות הנפש, רב תרבותיות ולומדות.
שלוש שנים רכזת תחום רפואה מונעת וכעת אחות קשר האחראית על שחרור מאושפזים חוזרים לקהילה ועדיין ממשיכה בתפקידיי בחוג ואף מרחיבה אותם בכל פעם.
בכל אחד ואחד מתפקידיי, נמצאתי בצמתים הנוגעים באנשים. בתפקידיי בשב”כ היו אלה חברי הקהילה, המטופלים, הקולגות. באוניברסיטה המרתי את האוכלוסייה בסטודנטים, מדריכים ועמיתים. אין לכם מושג כמה כיף לעזור לאנשים בכלל ובאנשים רגישים עם קשיים בפרט.
לאורך כל השנים הייתה חסרה לי אמי שהאמינה בי ובמי שאני, שהגשמתי לה חלומות שהיא לא יכלה
להגשים. היא לא קשורה ל ME TOO – וגם לא הייתה מתחברת לכך. אך תחומים רבים היו חסרים בשנים ההם. קדחת הלמידה והפרנסה ולא להיות תלויה בגבר היו המוטו שלה. לצערי הרב 38 שנים עברו מאז שנפטרה ואני חסרה אותה יום יום דקה דקה . עם זאת היא זורמת בעורקיי ומתקיימת דרכי בכל מעשיי ומחשבותיי. היא הספיקה בשנים שהייתה לתרום לי כל כך הרבה מחוכמתה.
תחשבו על זה שבסופו של עניין כל חיי המקצועיים הייתי מורה: בהדרכה בצופים, בהדרכה בקליניקה, בהדרכת קידום בריאות בגנים, בתי ספר ולחברי הקהילה מכל שכבות האוכלוסייה, בהדרכת סטודנטים וב – 11 שנים אחרונות מרצה באקדמיה. גם בעניין הזה אמא שלי צדקה. רק שההוראה במתכונת זו הייתה ללא ההטבות של מורים ועם זאת מספקים ומלווים בהרבה הנאה. והאם לא לכך התכוונו? ליהנות מהעבודה? אני כן!
בחרנו במקצוע שכולו נתינה. נתינה בכל המישורים. כאשר אתם מתערבים, מטפלים, תומכים, מייעצים, מלווים, מדריכים, תעבדו עם כל החושים שלכם. תחשבו על מדדים רק כאשר אתם רוצים איכות טיפול ושביעות רצון המטופל. כל נתינה שלכם היא נתינה לעצמכם בראש ובראשונה. כאשר אתם באים לעבודה, תבואו בשבילכם מתוך אהבת המקצוע ומה שאתם עושים בשמו ובעבורו. איזו מתנה גדולה יש לנו להגשים את עצמנו תוך כדי עבודתנו. אם כבר בחרתם במקצוע כזה שהוא ייעוד בעיניי, חבל שלא נממש את כל הפוטנציאל שלנו להשפיע.
כמה כיף לבוא כל יום לעבודה כשאתה נהנה. תמיד יהיו קשיים, תמיד יהיו תסכולים והבחירה ליהנות או לא היא שלכם בלבד.
אני יכולה לומר אחרי כל כך הרבה שנים בעבודה ובמקצוע שאני הגשמתי את עצמי והשארתי חותם מקצועי אחריי. שרק לא ייפסק לעולם.
אני מאחלת לכם שתוכלו לומר זאת על עצמכם.