ענבל פרן פרח בת 40.
.מתגוררת בחנתון עם שלושת ילדיה
תמיד יש לי רגשי נחיתות על האחות שאני לא.
אני לא אחות בבית חולים | אין לי על בסיסי | אני לא אחות של המוני מטופלים | אני לא אחות שרואים אותה ברחוב ויודעים שהיא הצילה את חייה של אמא של סבא של הילד | אם מישהי מהמטופלות שלי תפגוש אותי ברחוב נתנהג כמו מכרות או חברות רחוקות אך לא נספר לאף אחד על הקשר שביננו | אין לי מדים | אין לי חדר מלא בתרופות ומפתח לארון נרקוטיקה (רק ארון קטן עם שבע תרופות מאוד ספציפיות) | אין לי מלא מיומנויות כפיים יומיומיות | אני לא עושה החייאות (ובכלל אין לי עגלת החייאה, רק תיק…) | לא מכניסה קטטר או זונדה או עושה סקשן למטופלים מונשמים |אני לא רוחצת ומחתלת ומאכילה | אין לי תג שם מתנופף על הדש | אין לי פנקס בכיס | אין לי גם קביעות | ואין לי תקן | ואין לי ותק.
ורוב הזמן כל רגשי הנחיתות, כל מה שאין לי כבר 15 שנה במקצוע עולה ואני מצניעה את מי ומה שאני ומחפה עליו באוטודידקטיות וידע קליני עצום על מלא דברים שאני לא עושה ביום יום – כדי להיות האחות הכי טובה שיש למרות שיש המון אין.
כל כך הרבה פעמים אני אומרת את משפט הפתיחה “רק אחות” ומוסיפה לו “אני אחות אבל מאוד ספציפית” או “אני אחות אבל לא כמו שאת/ה חושב/ת” או “אני אחות אבל רק של….ולא של…..” רגשי הנחיתות נשפכים מהזהות המקצועית שלי ואפילו את ה”יום בחיי” הזה לקח לי מעל שנה להיענות ולכתוב מתוך תחושת ה”אני לא מספיק אחות” בטח לא מספיק כדי שיהיה לי יום בחיי.
אבל היום החלטתי להרים את הראש ולהגיד איזה אחות אני כן. כי בימים כאלה, של מגיפה, שכל אחיותיי האחיות המדהימות בבתי החולים עובדות 12-12 בחלוקים לבנים ובחליפות הגנה ואני יושבת בבית על חשבון ימי החופש שלי ומקנאה בהן – היום, האחות שאני – בלי חליפות המגן (כי משרד הבריאות לא חושב שחשוב שאקבל) ובלי ההילה מצילת החיים – רק עם שולי החברה, המודחים והנדחקים, מי שלא כותבים עליהן בעיתון או בכלל ולא רשומות בשום מקום – איתן הייתי היום כל כך הרבה אחות שהחלטתי לספר.
אז אני ענבל ואני אחות במרפאה הניידת לא.נשים בזנות של משרד הבריאות בחיפה וכן במרפאת “ואהבת” מרפאה התנדבותית לפליטים/ות וחסרי/ות מעמד. חוץ מזה יש לי תואר שני במגדר, התחלה בוסרית מאוד של דוקטורט במגדר ובסיעוד ואני מלמדת באוניברסיטת חיפה בחוג לסיעוד ומדריכה קלינית שם.
היום שלי התחיל בטלפון שהעיר אותי בשעה 7 בבוקר. בצדו השני של הקו אחות שאינני מכירה שקראה את הפוסט שלי בפייסבוק ולא יכלה לעמוד מנגד. לפני יומיים פרסמתי כמוצא אחרון פוסט בפייסבוק שמחפש מקום בשביל אישה חסרת מעמד למות בו בכבוד. שיחת הטלפון הזאת היתה המתנה שקיבלתי לאחר שבוע קשה של חיפושים והיתה כמו משמיים – מחבקת, מקצועית, אוהבת ובמקום.
לפני כשבוע וחצי הגיעה אלינו למרפאה אישה בסביבות גיל ה-50. לפני שלושים שנה ברחה ממקום הולדתה עקב איומים על חיה ומאז היא בארץ ללא מעמד. שנים היא עבדה באופן לא חוקי בכל מיני עבודות ושרדה את החיים בקושי רב. לפני 6 שנים חלתה בסרטן השד ובעקבות המחלה פוטרה מעבודתה ונזרקה לרחוב. טופלה בבית חולים בכימותרפיה והקרנות והבריאה. באותו זמן זוג מלאכים אספו אותה לביתם, נתנו לה חדר, תמכו בה בזמן הטיפולים וההבראה ובעצם מאז. אך המחלה חזרה. ובעוצמה. וכיוון שאי לה מעמד ולכן גם לא ביטוח רפואי היא לא פנתה לקבלת טיפול עד שגופה כבר יצא מכלל שליטה והמצב נהיה אקוטי. היא חזרה לבית חולים אחר שם קיבלה טיפול מציל חיים שבסופו שוחררה במצב מאוד ירוד ועם חשבונית על סך 28,000 שח שאין ביכולתה לשלם, ללא המשך מעקב, ללא המשך טיפול ועם סכנת התדרדרות בטוחה. היא הגיעה אלינו חודש לאחר השחרור במצב אקוטי. הצלחנו להביאה לאשפוז בבית חולים שלישי בעזרת רופא עם לב ענק שקלט אותה למחלקתו שם ייצבו את מצבה ובדקו אותה והגיעו למסקנה שהאישה במצב סופני וכל מה שהיא זקוקה לו הוא למות בכבוד ובשקט. המרשם: הוספיס בית. אבל איך עושים הוספיס בית כשאין בית?
שבוע וחצי התדפקנו על דלתותיהן של בתי אבות ובתים סיעודיים והדלתות נטרקו בפנינו וכשאזלו הרעיונות פרסמתי פוסט בפייסבוק וזעקתי לעולם וזעקתי נענתה מה שמחזיר אותי לטלפון של 7 בבוקר. אז הבוקר שלי התחיל בידיעה משמחת זו והתחלתנו – צוות מרפאת “ואהבת” לעבוד. טלפון לבית החולים שיש לאן לשחרר אותה ושיעשו לה בדיקת קורונה (אי אפשר להכנס לבית סיעודי ללא בדיקה וודאית). העברת מכתבי השחרור לאחות המופלאה בבית הסיעודי שפתח את דלתותיו וליבו. היא אחות פליאטיבית, ביקשה שנעזור בגיוס התרופות. טלפון לחברה אחות אחרת לעזרה בגיוס התרופות. טלפון לחברים לרפואה ורופאים לזכויות אדם.
מתקבלת הודעה מהנהלת הבית הסיעודי שאנחנו צריכים לדאוג למה יקרה עם פטירתה. צודקים. התחלנו לחפש. טלפון לארגונים דתיים שעוסקים בכך ויתרמו לנו את כל הכרוך בקבורה מכובדת ומקום למשכב אחרון. ואת כל הטלפונים אנחנו עושות בדמעות של התרגשות ושל עצב. לתכנן את לכתה של אישה זה אף פעם לא פשוט – אבל לדעת שאנחנו עושות עם אותה אישה חסד אחרון, אישה שכל חיה נאבקה בשביל לשרוד ולפחות את פרידתה מהעולם ילוו פנים מחייכות ידיים אוהבות והיא תלך בלי כאב ובחסד.
תוך כדי אני מקבלת פניה מאשת טיפול אחרת. הגיעה אליה אישה לאחר אונס אלים. אפשר שנגיע אליה עם הניידת היא שואלת? המרפאה הניידת לנשים בזנות בחיפה הוקמה לפני 11 שנים ואני עובדת בה כאחות כבר 5 שנים. אנחנו צוות מנצח סוציאלי ורפואי, מסתובבות עם הניידת (עם הנהג המעולה שלנו) ברחובות האפלים של ערי הצפון ונותנות מענה לא.נשים בזנות – מענה רפואי (בדיקות למחלות מין, בדיקות גניקולוגיות, הריון וועדות ועוד ועוד) וטיפול סוציאלי בכל מה שנחוץ. המרפאה כרגע מושבתת עקב מגיפת הקורונה אבל צריכת הזנות לא עוצרת וכך גם לא האונסים האלימים, מחלות המין והסקס הלא מוגן. הלוואי שכן אבל לא. הא.נשים שאנו מטפלות בהן נמצאות במצוקה כלכלית גדולה בימים אלה ובשבועות האחרונים אנחנו בעיקר דואגות לסלי מזון ותרומות אוכל שיגיעו אליהן בזמן שעבודתנו הרפואית והסוציאלית מושבתת.
אני מבטיחה שאבדוק אם אפשר שאבוא לקחת בדיקות, עוזרת ביעוץ קליני בהקשר למצבה של מה נכון לעשות ואיך נכון לטפל ומסיימת את השיחה. כל שיחה כזאת משאירה עוד סלע ענק בתוך הלב של כאב וידיעה שידינו קצרות ולא ברור עד כמה נוכל לעזור ומהצד השני אישה פגועה שצריכה את כל מה שנוכל לתת לה. אני לא מצליחה אף פעם לא לקחת ללב לפחות קצת כך שגם השיחה הזאת משאירה אותי עם דמעות אבל אני ממשיכה הלאה.
היום ממשיך ואני מקבלת מהצוות שלי במרפאה הניידת שמות של עוד ועוד מטופלות שצריכות סל מזון. איכשהו מאחות הפכתי למתאמת סעד ואני בקשר עם התארגנות מקסימה של צעירות בחיפה שעושה חלוקת מזון. אני מעבירה את כל המידע ומקבלת תשובה שכולם קיבלו אתמול אוכל ויקבלו גם ביום שני לקראת החג. אני מבקשת שימסרו תודה ואת הערכתנו ואהבתנו הגדולה לכל המתנדבות והמתנדבים ויודעת שלפחות כמה בטנים לא יהיו ריקות הערב וזה גם משהו. בינתיים אנחנו מחכות לתשובה הקורונה מבית החולים ולשחרור. ברגע שתשוחרר ניסע ד”ר ראניה ואני לאסוף אותה ולהעביר אותה לבית הסיעודי. בינתיים אני מתפנה לעבוד על דברים שצריכה להכין לאוניברסיטה, קובעת לסטודנטיות/ים שלי שנמצאות/ים עכשיו בסטאז’ בבתי החולים שיחת זום ליום ראשון, שולחת להם גם שיר ואיחולי שבת שלום כי הםן עובדות/ים כל כך קשה – סטאז’ בסיעוד בתקופה המשוגעת הזאת…..
הילדותים שלי אצל אבא שלהםן מה שאמור אולי היה לתת זמן של מנוחה אבל נותן בעיקר זמן לעוד ועוד עבודה. וכשאת אמורה להיות בבית ולא לצאת ממנו ויש כל כך הרבה עבודה זה אומר שרוב היום את על המחשב, או בטלפון ועוד קפה ועוד קפה ועוד קפה וחוזרות השאלות המקצועיות ואת תוהה כמה אחות אפשר להיות על מחשב-קפה-טלפון? היום רק באמצעו אבל כתבתי כבר המון. הסיפורים חלקם ימשיכו וחלקם יסתיימו. עוד צפויה לי נסיעה מרגשת היום ופרידה עצובה ועוד הרבה מחשב-טלפון-קפה ובכלל מי זוכרת שיום שיש היום?! אבל אסיים כאן. ואקרא שוב, כדי להזכיר לעצמי להעיף לפח את כל רגשות הנחיתות. הנה- יש לי יום בחיי אחות – והוא בדיוק היום שאני רוצה שיהיה לי. בדיוק האחות שאני רוצה להיות.