ריקי כהן.
בת 37.
נשואה + 2
מתגוררת במושב בצפון הארץ.
“אחות היא תמיד אחות – זמן קורונה”
שעת ערב, זהו היום השני לזמן הקורונה… בנותיי בבית עדיין בתחושה של איזה חופשה מגניבה ובלתי צפויה שנכפתה עלינו. הנייד מצלצל “את בבית? אני פה אצל חמותי, היא מתלוננת על חולשה ונראה לי שירד לה הסוכר והבן שמטפל בה בד”כ לא כאן” .האישה הזו גרה בשכונה. תוך כדי שיחה אני רצה לתיק הציוד שלי, בודקת שהכל נמצא ומגיעה במיגון מלא. דיירי השכונה שישבו במרפסת צופים בי במבטי פליאה לנוכח המראה הלא שגרתי, שבחלוף שלושה שבועות יהפוך למראה האולטימטיבי והטבעי ביותר. המטופלת, שכבר חצתה את גיל 70, מביטה בי בחשש, וזאת בנוסף לתסמיני היפוגליקמיה הבולטים לעין. היא מיד מקבלת את התנצלותי על המראה יחד עם הסבר שאני לא רוצה להדביק אותה בקורונה שמשתוללת שם בחוץ.
יום רביעי לקורונה, שוב שעות ערב, שוב הנייד מצלצל “את במושב? אבא עף מהטרקטורון לפני כמה דקות ויש לו חבלות בגוף ומלא חתכים…אני לא יודעת מה לעשות”. אני מתניעה את האוטו וממשיכה לדבר עם הבת, מנסה לדלות פרטים נוספים על הפגיעה ועל מצבו של האב. מתנצלת מראש שלא אוכל לחבק ושאני מגיעה עם מיגון מלא ומבקשת שגם אבא יחבוש מסיכה. האב בן השבעים החמוד הזה, זכה לטיפול בחבישות מתקדמות מהשורה הראשונה, שלרוב הדעות שירותי החירום היו מסיימים אותו בפד גאזה ופולידין.
יום יומיים לאחר מכן מקבלת מייל ממנהלת היחידה הקלינית של החוג לסיעוד, שכותבת לכל האחיות, העובדות ביחידה, על הדרישה הדחופה מטעם משרד הבריאות להתחיל באופן מיידי בהכנת חומרי למידה והכשרה בנושא הקורונה. הסטודנטים לסיעוד אמורים להיבחן על החומר הזה בבחינה הממשלתית הקרובה.
במקביל, המנחה שלי לדוקטורט מביה”ס לבריאות הציבור ואנוכי מקיימות שיחת התקדמות ומבינות שאנחנו נמצאות בעיצומה של תקופה שלימים תקרא “משבר הקורונה “ותחשב לנקודה היסטורית משמעותית וזה הזמן “להכות בברזל” ולבחון כיצד הציבור ועובדי מקצועות הבריאות תופסים את משבר הקורונה.
לוקחת אוויר בין פעילויות הבית, הלילה הפך ליום, משימות הלמידה מרחוק של הבנות, והרצון הגדול לייצר שגרת בית שפויה, ומתחילה לצלול לעומק נתוני הקורונה (הנחיות משרד הבריאות לציבור ולעובדי בריאות WHO, CDC, ה – Big Data של Jhon Hopkins ועוד ועוד) ויושבת לכתוב תכנים לדור העתיד שעוד ישנו את” כללי המשחק” ההתנהגותיים שלנו.
ובחזרה לשטח… יום שבת, יום מספר הלא יודעת כמה לקורונה, הנייד מצלצל, הפעם זאת פנייה מהמוקד של “איחוד הצלה”. “את במושב? את יכולה ללכת למשק ?× חולה סיעודי עם בעיות נשימה…האמבולנס בדרך”. מיד מניעה ומתקשרת לאשתו של המטופל שאני כבר מכירה, היא לא עונה, מגיעה לביתם, האישה והמטפל הקבוע שגר איתם לא יודעים להסביר מה קרה…מתחילה באנמנזה ראשונית תוך כדי מדידת סימנים וחיבור לחמצן, האמבולנס מגיע ומפנים לביה”ח.
כבר בערך היום ה – 12 לקורונה. שתי אחיות קהילה מאזור חיפה קריות פונות אליי בבקשה להגיע לשלושה מטופלים מבוגרים הנמצאים בביתם אחרי ניתוח סטומה, לא מסתדרים עם הציוד ורצוי כרגע שלא יגיעו למרפאה בגלל הקורונה. כמובן שאין התלבטות, מכינה מיגון מלא ויוצאת לדרך. הכבישים ריקים, הרחובות שוממים, ואני שמחה שהחלטתי לצאת מהבית ולהוריד ולו במעט את העומס על מערכת הבריאות ולתרום את חלקי.
עכשיו אעשה קצת סדר בעניינים: אני ריקי כהן, בת 37 נשואה ואמא לשתי בנות מופלאות.
ארבע עשרה שנים אחות, מתוכן כמעט 10 שנים בבית חולים רמב”ם במחלקה האורטופדית ולימים מדריכה קלינית ואחות מניעת זיהומים. לאחר כמעט 10 שנים במערכת עם אהבה גדולה ועשייה משמעותית, החלטתי לעשות שינוי. רציתי לשלב אהבה נוספת שלי- מחקר בתחום, ולהישאר בשטח ובמגע עם מטופלים, כי אין תחושה טובה ומרוממת יותר מלהיות שם ברגעים האמיתיים.
בימים אלה אני אחות מתנדבת באיחוד הצלה ואחות מתנדבת בקהילת היישוב בו אני חיה, על בסיס כמעט יומיומי. בנוסף, אני דוקטורנטית בביה”ס לבריאות הציבור. לפרנסתי אני עובדת בחצי משרה ביחידה הקלינית של החוג לסיעוד וכאחות עצמאית בחברה לציוד רפואי- מדריכה ומתאימה ציוד ייעודי למטופלים אחרי ניתוח. משבר הקורונה אכן זימן לי הזדמנות ייחודית לטפל באנשים שמלבד האיום בשל בעיותיהם הבריאותיות, הם חווים את איום הקורונה.
אני הייתי ריקי, שמחה על המגוון וההזדמנויות האינסופיות שעומדות בפנינו האחיות. וזכרו אחות היא תמיד אחות גם כשהיא לא משתייכת למסגרות המוכרות של ביה”ח וקהילה.