אחות מזה ארבע שנים במחלקה פנימית שבבית חולים “כרמל” ובחודש האחרון חלק מצוות קורונה בבית החולים. לומדת תואר שני והדרכה קלינית בתקווה לעזור ולעצב את דור העתיד (כן, כן – יודעת שזה נשמע קלישאתי). 08:30 ואני מתעוררת לשיעור ZOOM בהדרכה קלינית דרך המחשב בבית. מכינה לי כוס קפה ומתחילה להתעדכן במה חדש עם מצב הקורונה בארץ. מדברים על הקלות בהגבלות והדבר היחיד שעובר לי בראש אחרי שהתחלתי לעבוד שם הוא: ״הם לא מבינים עד כמהשהקורונה היא קשה?״. 13:30 אני מתחילה לארגן את הארוחות שלי למשמרת ערב בתקווה שבאמת אצליח להגיע לרגע שאוכל אותן. 14:10 אני יוצאת מהבית לכיוון בית החולים, שומעת קצת מוזיקה ברקע שתעזור לי להירגע לקראת עוד משמרת משוגעת שמחכה לי. 14:30 אני מגיעה לבית החולים, מודדת חום, מעבירה כרטיס כניסה, הולכת לחדר ההלבשה כדי להחליף מדים ועולה למחלקת הקורונה יחד עם שקית שבה מגבת, כפכפים, שמפו ומרכך, מסרק וכל זאת מתוך הידיעה שבטוח אצטרך להתקלח במהלך המשמרת בגלל חליפת המיגון. 14:50 נכנסת למחלקה. כולם בלחץ בגלל שלוש קבלות שמתוכננות להגיע עם מד״א. במחלקה יש חלוקה ברורה – אזור נקי שבו חדר חמ״ל עם מצלמות על כל המחלקה והחולים המאושפזים. אזור ״מזוהם״ שבו מאושפזים החולים וכדי להכנס לשם צריך להתמגן מכף רגל ועד ראש, כמו שמראים בטלוויזיה. ותאמינו לי, להיות אפילו חצי שעה במיגון הזה, מרגיש כמו ריצת 10 ק״מ בשיא החום של אוגוסט בשעה 12 בצהריים בחוף הים. אבל כולנו מבינים שאין ברירה וזה חלק מהתפקיד בו בחרנו – בעתות חירום צוותים רפואיים יודעים שעליהם להתגייס למלאכה. 15:00 ואני כבר מתחילה להתמגן כי אין ברירה והקבלות עוד רגע מגיעות למחלקה. כל יום יש תורנית זיהומים אחרת שעוזרת לנו להתלבש ולהתפשט בצורה הנכונה ביותר ודואגת שנרגיש בטחון. 15:10 אני עם ערדליים, סרבל, כפפות, מסיכת N95 ומגן עיניים מסתובבת במחלקה ומוודאת שכל החולים בסדר. יש עוד קצת זמן עד שהחולים מגיעים אז אני מתחילה בעשייה היום יומית. 15:30 כבר הספקתי למדוד סימנים חיוניים לחלק מהחולים ולחלק תרופות. 15:45 מודיעים לי מהחמ״ל שיש קבלה ראשונה בכניסה למחלקה ושעליי לגשת לקבל אותה. 16:00 הקבלה הראשונה מגיעה. אנשי מד״א מכניסים אישה בת 60 חיובית ל COVID-19 , שמתלוננת על קשיים בנשימה. עכשיו המאבק הרציני הוא בין הקושי שלי לנשום בתוך המיגון המטורף הזה בזמן שאני מזיעה לבין הצורך להבין מה לעשות עם המטופלת. אני מפעילה את כל הידע שצברתי ולמדתי לאורך השנים, לוקחת את המטופלת לחדר שקרוב לתחנת האחיות (או כפי שאנחנו קוראים לו בשפה המקצועית- חדר פרוקסימלי). מחברת את החולה למוניטור כדי למדוד סימנים – מד הסטורציה מצביע על 89% והיא מלינה על קוצר נשימה. אני עולה בטלפון מול החמ״ל מעבירה להם את הנתונים, מחברת אותה למשקפי חמצן ומסבירה לה על מהות המחלקה ועל מצבה כרגע. 16:10 סיימתי קבלה ראשונה, אני מקבלת עוד שיחת טלפון מהחמ״ל שיש קבלה נוספת שצריכה להגיע כל רגע. בזמן הזה עד שהקבלה השנייה תגיע אני ממשיכה לתמרן בין העשייה הרגילה במחלקה – מחלקת תרופות, מודדת סימנים ועזרה למטופלים המאושפזים במחלקה. האמת? מזל שיש איתי עוד אח וכוח עזר בפנים שעוזרים כי אחרת לא הייתי מצליחה להסתדר. בחוץ יש אחות אחראית משמרת, מירב זילברשטיין, סגנית אח אחראי פנימית ב׳ שאחראית לתמרן בין כל מה שמתרחש בחוץ ובפנים ביחד עם עוד נציג מההנהלה, לרוב זו סגנית מנהל בית החולים – ד״ר שני ברוש. ביחד הן עוזרות למי שבפנים לייעל את העבודה עד כמה שניתן. עם כל המיגון מאוד קשה לראות, – בקושי מבחנות שתן הצלחתי למצוא בעגלה ואם לא הן, אפילו זה היה מתפספס. 17:00 קבלה שניה של מטופלת בת 19 שהגיעה בגלל שלא יכולה להשאר בבית שלה בגלל בעיה סוציאלית שיש לה. אני כבר אחרי שתי קבלות, האמבולנס מודיע לי שהוא בא לקחת מטופל אחד למלונית בנהריה. תוך כדי שסיימתי עוד קבלה אני משחררת מטופל אחר, מסבירה לו על מכתב השחרור והמשך המעקב. מרבית החולים המאושפזים במחלקת קורונה מטופלים בשילוב תרופות שאחת מהן היא Dexamethazone, סטרואידים שעוזרים להתמודד עם הנזקים שעושה הקורונה. אני מדריכה את המטופל על נטילה עצמית של התרופות בבית. בינתיים, האח השני ממשיך לחלק תרופות ואני מתמרנת עם כוח העזר שבמחלקה במעבר בין המטופלים השונים. 17:25 ומגיעה הקבלה השלישית – מטופלת בת 72 שהגיעה בגלל חולשה כללית וחום בבית. 18:00 מטופל בן 80 שנמצא אצלנו כבר בערך שבוע מתחיל לבכות מהפחד שמצבו לא טוב. אני מלטפת אותו ומסבירה לו שהוא חייב להישאר חזק ואופטימי, תוך כדי שאני בוכה בתוך המסיכה בלי שהוא רואה. 18:30 מטופלת צעירה בת 40 עם אסתמה ברקע והשמנת יתר מתלונת על כאבי בטן וקשיי נשימה. המוניטור מראה סטורציות עם משקפי חמצן סביב 86%, דופק סביב 130, חום 39 ומספר נשימות לדקה של 30. לפי הנחייה של רופא תורן – ד״ר סאמר לחם, אנחנו מחברים את המטופלת למכשיר חמצן שנקרא Vaporerme שמחמם את החמצן ודוחף אותו בלחץ. אני מתשאלת את החולה לגבי הכאבים שהיא מרגישה – כאבים במותן שמאלית מאחורה. אני שואלת אותה האם נותנת שתן. תוך שניות עולה ההבנה כי יש צורך בהכנסת קטטר. הכנסנו קטטר שתן, נתנו תרופה להורדת חום וניסינו להקל עליה נשימתית עד כמה שניתן. עכשיו אנחנו יודעים שהשעות הבאות לאותה מטופלת הן קריטיות- או שהיא תתאושש ותצא מזה או שהיא תגיע להנשמה. 19:00 ואנחנו נכנסים בשנית לאותה מטופלת – הפעם היא מרגישה טיפה יותר טוב, אבל קלינית היא עדיין לא נראית טוב. מתחילים טיפול מקובל לקורונה ומקווים שנצליח להציל אותה. 19:30 הגיע הזמן שלי לצאת מהאזור המזוהם אחרי 4 שעות. אני יוצאת ותורנית זיהומים עוזרת לי להתפשט בצורה הנכונה ביותר. 19:40 אני נכנסת לחדר ההלבשה של מחלקת קרדיולוגיה כדי להתרחץ. כולי מזיעה- המדים כבר החליפו צבע והפכו לשקופים. 19:50 ואני אחרי שיחות טלפון זריזות להורים שלי ולבן הזוג שלי מספרת להם על המשמרת המטורפת שעוברת עלי ומקבלת כמה מילות עידוד שיעזרו לי להמשיך בעבודה. 20:10 אני אחרי מקלחת שעוזרת להתרענן ונכנסת לחמ״ל להמשך עבודה. 21:00 מצבה של המטופלת משתפר לאט לאט. שני אחים אחרים נכנסים פנימה ותורי לתמרן בחוץ בחמ״ל את המשך העבודה. 22:50 ומשמרת לילה, או איך שאני אוהבת לקרוא להם – ניצנים של אור, מתחילים להגיע. 23:30 הקלה. הסתיימה המשמרת. אני יורדת להחליף את המדים בבגדים אזרחים. 00:00 אני בבית! מספרת למשפחה שלי איך עבר היום בצורה מאוד מצומצמת כי אני מבינה שאין להם איך להבין עד כמה היום שלי היה מטורף. 00:30 אני יוצאת מהמקלחת וגוררת את עצמי למיטה. מספרת לבן הזוג שלי על איזה יום עבר עלי. משתפת אותו במטופלת שלא יוצאת לי מהראש מהדאגה האם היא תצליח לשרוד? 02:00 אחרי צפייה בכמה פרקים של תאג”ד. אין כמו כמה פרקים של סדרה טובה כדי לנקות את הראש מכל מה שעבר עליי באותו היום. 02:10 כיבוי אורות. התבוננות פנימה עם עצמי כדי להזכיר לעצמי למה מלכתחילה בחרתי במקצוע הזה- הרצון להיות שם בשביל המטופלים והמשפחות ולעזור להם לחוות את ״חווית האשפוז״ בצורה הטובה ביותר שניתן. 02:15 מנסה להירדם כדי שיהיו לי מספיק כוחות למשמרת הבאה מחר.