יאיר ביר
בן 29, פראמדיק, ממתין למבחן ממשלתי.
נשוי לנטע, שאמורה גם היא להתחיל לימודי הסבה לסיעוד.
עובד במרפאת ‘טרם’ בטיילת ארמון הנציב בירושלים.
6:00 מתעוררים, קפה זריז. זה יהיה הקפה הראשון מתוך מי יודע כמה…. התארגנויות של הבוקר ונסיעה למרפאה.
6:50 מקבל מצוות לילה את המרפאה, הוא מספר על העומס שהיה בלילה, על תינוקות חולים שחיכו לרופא והגיעו בלילה אחרי שיום שלם ניסו להשיג תור לרופא ילדים בקופה. לא נורא, גם את הלילה הזה הוא עבר בלי נזקים משמעותיים לגוף ולנפש. הוא הולך לנוח כמה דקות בחדר צוות כדי שלא יירדם בנסיעה הביתה.
7:00 ה’קרב’ שלי מתחיל. מתחילים מלשחרר את החולים מהלילה. זוג צעיר שהגיע בגלל כאבי בטן של אחד מהם ונרדמו יחד באותה המיטה. משחררים מהעירוי, מדריכים להמשך טיפול בבית ואילו החמרות עלולות להיות. חבישה זריזה של אצבעה של אמא שפרסה לחם לכריכים לבית הספר ויחד איתו גם את האצבע שלה…. מוודא שהציוד במרפאה תקין והארונות מלאים, שלא אתקע באמצע המשמרת….
8:00 מטופלים מגיעים בצרורות. אצלנו קוראים לזה ‘אוטובוס’ ‘רכבת’ או ‘מטוס’ תלוי באורך התור. מתוכם צריך לזהות מי במצב מסכן חיים, למי אפשר לעזור עם כאב. לפעמים צריך לבחור אם קודם לטפל בכאב או לבצע אק”ג. בדר”כ מחליט על אק”ג. בדר”כ הכל תקין, מדי פעם התברר עד כמה היתה ההחלטה נכונה וחייו של עוד מטופל ניצלו- וריד, רופא, תרופות, מוניטור, הדרכה, אמבולנס, השגחה, הרגעה של בני משפחה מסירה לפראמדיק של מד”א וממשיכים למטופל הבא.
10:00 אולי הגיע הזמן גם ללכת לשירותים. מהצבע אני מבין שמאז הקפה לא שתיתי כלום. שתי כוסות מים זריזות ולאחריהן עוד כוס קפה. אחרי שתי לגימות היא תעמוד ותתקרר עד לטמפרטורת גועל כי הגיע ילד עם חום 3 ימים ושיעול לא סימפטי. הילד לא שומר על סטורציה, נהיה כחול בהתקפי שיעול. רופא, חמצן, אינהלציה, ספירת דם, צילום חזה, הדרכה לאמא הבוכה, וריד, נוזלים, אמבולנס. מעביר את הפרטים לחובש וממשיכים הלאה.
ילדים שנחבלו בבתי הספר – חבישות, גבסים, תפרים, הדבקות, הדרכות לכולם, מתי להסיר, איך לחבוש, סימנים להחמרה. כוס הקפה ממקודם הולכת לפח ובמקומה אני מכין חדשה…. גם אותה אני לא אשתה עד תום. שותה אותה עם חטיף אנרגיה בזריזות, רק כדי להרגיע את הבטן. אין הרבה זמן.
12:30 האוטובוס חונה במרפאה, בעיקר קשישים עם הפניות מרופאי המשפחה. לכולם עושה טריאז’ בקצב שלהם, שומע מהם על תלונות שלא בטוח שאני הכתובת להן… אבל אין כתובת אחרת. לא כרגע. לוקח דמים, בדיקות שתן, צילומים, עוד כמה בדיקות אק”ג. מדריך בת של מטופלת על מניעת פצעים בכפות הרגליים, מטופל אחר מדריך על איזון סוכרת.
בשעה 14:00 יירגע טיפה ואני אצא לאכול. למי יש תאבון בכלל עכשיו אחרי כזאת משמרת… עוד שעה כבר אהיה בבית ואתן לרגליים מנוחה. עד אז- לבלוע מהר, עוד כוס קפה.
14:20 כבר צריך לחזור לעבודה. 20 דקות ב -8 שעות שאני יכול גם לשאול את אשתי מה איתה ואיך אצלה בעבודה…. לקראת סוף המשמרת כבר קצת נרגע, אולי אנשים יודעים שאני כבר מותש ומחכים שצוות ערב יגיע. עושה סבב קצר בין המטופלים לראות שלא שכחתי שום בדיקות, משחרר את מי שאפשר. לרוב הם אומרים ”תודה דוקטור” את הראשונים אני מתן אני לא דר’ אבל בשמחה, תרגישו טוב. אח”כ כבר שוב מחלחלת ההבנה שאנחנו סקטור לא מוכר ולא מוערך. לא נורא השכר שלנו הוא החיוך של המטופל.
15:00 מסיים העברת משמרת לצוות ערב, מודה לכל אנשי הצוות במרפאה, מאחל משמרת שקטה ונעימה לצוות שהחליף ויאללה. לנוח קצת, מחר עוד משמרת.
