אמי ראתה את הפוטנציאל העתודאי קורם עור וגידים עוד לפני שהיה בחזוני ושלחה את אחותה לדבר על ליבי. איזו אמא מתקדמת שיודעת להשתמש בסוכני שינוי אובייקטיבים. לה היו בכלל כוונות שאהיה מורה או גננת כיאה לאישה שצריכה מקצוע שיתאים למשפחה. ובכלל מה היה ההיצע בעבר? גננת, מורה או אחות? הייתי קרובה מדי בשנים שלמדתי עד אז לגננות ולמורים ואולי לכן ניסיתי את מזלי להתקבל לסיעוד. רמב”ם או בני ציון? ננסה את שניהם. וכשהתקבלתי לשניהם, החלטתי לפי קו האוטובוס המגיע מביתי ועד לביה”ס המיועד ונחשו? רמב”ם זכה ואמא שלי הייתה מאושרת עד הגג ואני ידעתי או קיוויתי שהם עוד יתחרטו על כך שקבלו אותי. לא ראיתי את עצמי לומדת שלוש שנים נוספות ועוד משלמת על הלימודים (כי כבר אז ב – 1975 הייתה השנה הראשונה בה דברו על אקדמיזציה של המקצוע ברמב”ם) השנה הייתה עבורי מוצלחת מבחינת הלימודים ולא העזתי לפרוש ובביה”ס לא התחרטו עדיין. ובסוף השנה הראשונה הגיעה שעת המבחן של כניסה לקליניקה: קרדיולוגיה – נוירולוגיה = ביתן 3 ברמב”ם. התנסות במחלקה עם 2 אחיות מדהימות שעומדות בראש המחלקה, שבתה אותי כליל. אז ירד לי האסימון שכל הדרכים מובילות לרומא וכאשר בבי”ס חשבו אחרי שנתיים של לימודים שאני דעתנית שאינה יכולה לקבל מרות וכדאי להקפיא את לימודיי עד שאתבגר, אמי איימה בשיתוף העיוות ב”כלבוטק” (ראה ערך בויקיפדיה).